נורמליזציה של הכיבוש

יחסים אישיים ושיתופי פעולה בין ישראלים לפלסטינים כדרך לפיתרון ?!
     או  האם אכן זו דרך להתנגד לכיבוש או דרך להשתקת המצפון?

" יום יבוא ויהודי לא יתבייש להוציא את הרכיב הערבי שבו והערבי לא יתבייש להצהיר שהוא מורכב גם מאלמנטים יהודיים. במיוחד כשמדובר בארץ ישראל בעברית ופלסטין בערבית . אני תוצר של כל התרבויות שעברו בארץ , יווניץ רומאית פרסית יהודית עותמאנית, כל תרבות חזקה עברה והשאירה בי משהו . אינ בן לכל האבות האלה, אבל שייך לאמא אחת . זאת אומרת שאמא שלי הייתה זונה? אמא שלי היא האדמה הזאת שקלטה את כולם והיתה עדה והייתה קורבן . אני גם בן התרבות היהודית שהייתה בפלסטין . "

( מחמוד דרוויש " הגלות כל כך חזקה בתוכי אולי אביא אותה ארצה . , חדרים 12 , 1996 )

החלטתי לכתוב נושא זה, מכיוון שזהו מושג חשוב לדעתי בדרך שבחרתי להיות חלק ממנה. דרך לקידומו של השלום ובתהליך לקראת סיום הכיבוש. זהו נושא רב פנים ורב מחשבות ועמדות אשר יכולות לבוא לידי ביטוי באופנים שונים. נורמליזציה מופיעה לרוב ביחסים בינלאומים בין מדינות , עמים , אשר יכולים לבוא לידי ביטוי בתהליכים חברתיים  שבו רעיונות ופעולות נתפסים כמקובלים בחברה או מדיניים כמו קשרי מסחר תרבות תיירות ושיתופי פעולה שונים . בהקשר הישראלי פלסטיני נורמליזציה מכוונות למצב בו יש יחסים נורמלים בין ישראלים לפלסטינים בנסיון לשמר את הסטטוס קוו של המצב הקיים  ושל הסדר הקיים כלגיטימי. ( palestinian israel jurnal, 2012 ) . בזמן שהותי בגרמניה במשלחת ישראלית פלשתינית הבנתי שאין אני יכולה להתחמק מלדון בנושא זה ומהקשריו וכמובן מהשלכותיו. זאת במיוחד לאחר דיונים רבים שבהם חלק מחברי/ות המשלחת הפלסטינית אמרו שאין הם מעוניינים/ות  ליצור קשר עם ישראלים כדי לא לייצר נורמליזציה של המצב. מאידך חלק אמרו שחייבים להיות בקשר כדי לשנות. בנוסף, אני ביום יום שלי מדברת עם פלסטינים, יוצרת איתם קשרי חברות או לפחות מנסה ומחפשת דרכים להיות שותפה איתם לתהליכי התנגדות לכיבוש. עניין אותי לדעת האם התהליך של יצירת קשרים עם פלסטינים ( שברור – אני מקווה לשני הצדדים שיחסי הכוחות אינם שיוויונים גם אם הייתי רוצה או הייתי מנסה להתנהג כאילו הם כן ) מועיל או מזיק לקידום תהליך של יחסי שלום וחיים משותפים שיוויונים , דמוקרטים או פוגע בתהליך וזוהי רק דרך שלי ( מלבד חיזוק האגו ) ללמוד עם/ את  האחר /ת ו/ או להשקיט את המצפון שלי שאני " עושה משהו "  לסיום הכיבוש....

נורמליזציה מציינת מצב בו לרוב ניתן לראות במצבים של מלחמה כאשר יש נסיון לרוב של צד אחד - הצד החזק- להפיכת המצב לנורמלי על פני השטח למשל כאשר ישראל טוענת שהכל בסדר כי היא מעבירה לרשות הפלשתינית מים , חשמל ועוד'... בכך משמרת את המצב ואת יחסי הכוחות ולא נותנת מקום אמיתי לשינוי.
קיימות מספר דרגות לאנטי נורמליזציה:
1. ניתוק כל קשר עם מדינת ישראל, עם הישראלים עד שיגמר הכיבוש.
2. חרם על מוצרים ישראלים, ועל הממסד הישראלי אך יצירת קשר עם ישראלים כאשר קשור לתהליכים משותפים לסיום הכיבוש כמו הפגנות משותפות.
3. חרם על ישראל והממסד הישראלי ודיאלוג עם ישראלים. (שם)
לעיתים כאשר קבוצות פלשתיניות שונות מאמצות את המעמדה של אנטי נורמליזציה ההבנחנה בין לאמץ את הגישה הזאת  כלפי אזרחים ישראלים וכלפיי המשטר הישראלי נהיית מעורפלת. אולי ניתן להבחין בין משא ומתן ושיתוף פעולה ברמה של מנהיגות פוליטית, לבין שיתוף הפעולה בין אנשים פרטיים. את הראשון נשאיר  לפוליטיקאים, ונתמקאנו בשלום חברתי – שלום בשטח, בין יחידים - בין שני עמים. " אני חיי בין אנשים שרוצים לעבוד ולשתף פעולה עם הצד השני ברמות שונות. כיצד ניתן לצפות שיעלו פתרונות יצירתיים לכיבוש ולסכסוך, אם לא נאפשר תקשורת חופשייה בין הצדדים?” (תחסין , 2012 ) אין ספק שהדרך לשלום אמיתי הולכת להיות ארוכה. האם לא כדאי להשאיר את הדלת בין שני העמים פתוחה? גרינברג טען ש " היכולת לדמיין מציאות אחרת היא תנאי הכרחי לשינוי פוליטי , אבל אין די בה . ( גרינברג .. שנה ) אני מאמינה בקשר למשפט זה שעלינו לא רק לדמיין מציאות אחרת אלא גם לחיות את המציאות אחרת. אז האם זה אומר שאני משמרת מצב קיים בכך  כי הרי לא כולם /ן יוכלו לחיות איך שהיו רוצים. אסור לנו לשכוח את המצב ועם זאת לכוון כבר מעכשיו לשיתופי פעולה ויחסים בין שני העמים. לא נוכל לחיות ביחד אם לא פיזית נתחיל לחיות ביחד. כיום המצב הוא שרוב הפלסטינים התרגלו לראות מולם את המתנחלים או את החיילים הישראלים ואינם רגילים לראות את שאר העם (מתוך האתר של just vision ). למרות ש"שאר העם" שירת בצבא ולבש את אותם מדים שהעם הפלשתיני התרגל לראות. לפיכך ברור שאין הם ירצו קשר עם ישראלים. מי שמעמיד אותם שעות במחסומים ומי שמפנה את בתיהם אין סיבה להיות בקשר עמו ומה שמייצג- החברה שבא ממנה ששולחת אותו לעשות את כל זאת. אך יש כאלו שחושבים אחרת, כאלו שרואים את הישראלים עומדים איתם בהפגנות נגד הכיבוש, כאלו שמתנגדים למצב ומבינים שלא כולם כמו אלה שחשבו תחילה. “ אנו יכולים, כחברה פלסטינית משכילה, להיות מודעים לכך שישנם ישראלים המאמינים בשלום ורוצים בו. לראשונה ניתנה לנו הזדמנות לראות את הפנים האחרות של הישראלים השואפים לבנות יחסים טובים עם העם הפלסטיני, המבוססים על שוויון ומתנגדים לכיבוש ולדיכוי שנוקטת ישראל נגד העם הפלסטיני. " ( שם) כיום הפכה הנורמליזציה לסוגיה משמעותית בחברה הפלסטינית ומושג זה נשמע יותר ויותר במרחבים שונים בחברה זו. עולה השאלה, האם אין זה נושא של מותרות, כאשר יש בעיות בוערות הרבה יותר אשר מושפעת רבות על ידי הכיבוש. כגון שיעור האבטלה הגבוה מצב החינוך הגרוע, חוסר נגישות לשירותי בריאות בסיסיים, וקשיי היום יום הנגרמים על ידי המחסומים.  בכל פעם שנתקלים בנושא, יש צורך להתמודד מעבר לשחור או לבן אל מעבר לדחייה או קבלה של טענות והתשובה לשאלת הנורמליזציה חייבת לקחת בחשבון את רצונם של אותם אנשים שכן מעוניינים לשתף פעולה ולתקשר( תחסין יקיר). נקודה חשובה היא שאנטי נורמליזציה משחקת לטובת אלו שמבקשים לחזק את ההפרדה האתנית בין יהודים וערבים. ( המשטרים הימניים בשני הצדדים ) היא מונעת שינוי פוליטי משותף ועלולה לשמש כטיעון "שכל ישר" נגד פתרון המדינה האחת, שכן אם הפלסטינים דוחים את כל צורות שיתוף הפעולה עם היהודים, איך הם יוכלו לחיות ביחידה פוליטית אחת עימם? מהסיבות האלו, רוב הפלסטינים שתומכים באנטי-נורמליזציה עדיין מעוניינים לקיים קשרים עם ישראלים, כל עוד אלו מתבצעים במסגרת של התנגדות לכיבוש (ולא מעגלי שירה או חומוס).( שם ) מאידך  באותו הזמן, אנטי-נורמליזציה על כל צורותיה מביאה גם לשיחה כנה הרבה יותר, ומונעת מהמשתתפים מכל הצדדים לשכוח את יחסי הכוח הפוליטיים.( העוקץ) " במסגרת המאבק הבלתי־אלים נגד הגדר נוצרו קשרים עם פעילי סולידריות בינלאומיים אשר ממלאים תפקיד חשוב נגד הכיבוש. הסיוע שלהם בתהליך המאבק הבלתי־אלים נגד הכיבוש הביא עמו פעילי סולדריות ישראלים שתפקידם אף הוא היה חשוב לא רק בהיבט של המאבק אלא בהיבט התרבותי להראות לעולם ולפלשתינים בפרט שיש ישראלים שמתנגדים לאותה מדיניות ממשלתית אלימה.( הגדה המערבית )אני נוכחתי בהיותי ב"כופר קדום" בו בהתחלה התושבים המקומיים לא קיבלו בברכה את אותם פעילים ישראלים שתומכים בהם, נראה להם מוזר ובצדק. והיום - ולא זאת לא נורמליזציה - בזכות אותו שיתוף פעולה בינהם - כמובן שהמספר עדיין דל של ישראלים - ניתן לראות לדעתי את החשיבות של נוכחות ישראלית במאבקם כהבעת תמיכה וסולדריות.

ניתן שים לב לדבר שצומח לאחרונה זה קבוצות פלסטיניות שמאמינות בשלום שעושות הבחנה בין נורמליזציה לבין דיאלוג.  ומה שמתחיל לצמוח זה אנטי דיאלוג וחרם. למשל פלסטינים שמדברים עם ישראלים אך עושים חרם על מוצרים ישראלים. (שיזף2012 )  אותם פלשתינים עושים אבחנה בין השלטון הישראלי לבין הישראלים עצמם ובוחרים בחרם כלפי השלטון ( עד כמה שהם יכולים - בכל זאת תלויים בהם במים וחשמל לרוב ) ומשתפים פעולה עם ישראלים מתוך מחשבה שאולי הנל מה שיוביל לשינוי אמיתי.

נושא הנורמליזציה מתחבר ליום יום שלי כישראלית שחיה במדינת ישראל בכך שהאופן שבו אנחנו תופסים פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה מהאופן בו אנחנו תופסים פלסשתינים אשר גרים מחוץ לגבולות ישראל . הנורמליזציה הפכה את אותם פלסטינים לערבים ישראליםמה שהופך אותם "לבסדר" כי הם לא " כמוהם . “ הנורמליזציה גורמת לי לחשוב שאני פועלת נגד הכיבוש רק מעצם זה שאני בקשר עם ערבים.... ( אני כותבת בכוונה ערבים ולא פלסטינים ) כמו המשפט הגזעני הזה שמישהו יהודי מספר שהוא בסדר/ הכל בסדר  כי - " יש לי אפילו חבר ערבי ... " - כמובן שאמירה זו מעבר להיותה גזענית היא אמירה שבקרב מתנגדי הנורמליזציה תחשב בעייתית מאוד כל עוד החברות לא במסגרת שיתוף פעולה לסיום הכיבוש.


נורמליזציה יכולה לגרום לנו לחשוב שאם אנחנו אוכלים חומוס "אצלם" אז אנחנו בסדר. "כי מה אנחנו מפרנסים אותם, דואגים להם. אז הכל בסדר בעצם" . נורמליזציה יכולה להיות דרך מעולה להשתקת המצפון ולשמירה על הסדר הקיים . מצד שני זהו תהליך מאוד חשוב לדעתי כאשר( במידה כמובן ואנחנו מדברים על מדינה אחת לשתי עמים )  אנחנו רוצים לכוון לחיים של שיוויון ושיתוף , חיים משותפים בהכרה של צד אחד בצד השני , בנוכחות שלו , בעצם קיומו.

הנורמליזציה מתייחסת למקום המעמדי – מגדרי של האופן בו אנו תופסים את האישה הפלסתינית. ככנועה, חלשה ואין אנו רואים לעיתים את הקשר בין הדיכוי של נשים בחברה לבין כיבוש. בין האופן שבו מדינת ישראל מייצרת חיילים לבין האופן בו אותם חיילים מתייחסים לא/נשים חפים מפשע. בנוסף אותה נורמליזציה משפיעה על האופן בו אנחנו - אני לרוב נוטה ליצור קשר בעיקר עם גברים פלשתינים ולא עם נשים - עקב האופן שעד לאחרונה תפסתי את רובם. בעקבות זאת שנהייתי עירנית לכך המצב אצלי מתחיל להשתנות וכיסוי ראש או לא , אין אני תופסת את האישה הפלשתינית כפי שתפסתי אותה בעבר ככנועה ומדוכאת - כי הרי גם אני חשופת שער מדוכאת על ידי החברה שאני באה ממנה אז בעצם מה ההבדל בינינו ? ! הנורמליזציה לעיתים יוצרת את האבחנות הללו..ומשאירה מצב כפי שהוא ללא שינוי.

באחד המפגשים המשותפים בין ישראלים לפלשתינים הלכנו למסעדה פלסטינית שמולה נמצא בסיס צבאי. שאלנו את המלצר אם מגיעים ישראלים לפה והוא אמר כן לעסקים , לטיול , ומה היחס לחיילים? גם הם באים לאכול פה אין בעיה.  כל אחד שומר על הגבולות שלו. (חושבת לעצמי על איזה גבולות הוא - המלצר שומר.. ועל מי החייל שומר בגבולותיו של המלצר כשברורה לי התשובה.. ) אנחנו שכנים כרגע וזה המצב. זה לא מפריע לך ריגשית? לא כי זה של הפוליטקאים לא שלנו. והמצב לא ישתנה. אני תוהה לעצמי האם חלק מהמפגש הכאילו נורמלי או הנסיון לנרמל אותו פה הוא כניעה או דווקא הבנה של המציאות הקיית וקבלתה בשיוויון נפש ?!

במהלך המפגש חשבתי על הקושי שיש להם לחזור הביתה ולספר לחברים מה היה במפגש עם הישראלים. מאידך את אותי קושי יש לישראלים. אנחנו שוכחים עד כמה הנורמליזציה עובדת לשני הכיוונים. כמובן שהרבה יותר בתוך הצד הפלשתיני אשר נמנעים חלקם לספק שנכחו במפגש עם ישראלים או למשל ידוע לי על בחורה - שהיתה איתי במשלחת בגרמניה שהחברים ניתקו איתה את הקשר עקב יצירת קשר עם ישראלים. מצד אחד כאילו אנחנו לא מודעים אליה ומנסים בכך לשמר את המצב ויחסי הכוחות, מאידך אני רואה את אותה נורמליזציה גם אצל הפלסטינים שבסך הכל רוצים להמשיך לחיות. הקושי היום יומי שיהיה להם אם יהיו כל הזמן במאבק. מה שבטוח לי שניתוק היחסים הבין אישיים בין ישראלים לפלשתינים הוא בדיוק מה שממשלת ישראל הימנית וממשלת חמאס הפלשתינית רוצים שיקרה, אני חושבת שאם אנחנו שואפים להתנגדות למדיניות הרסנית כובשת מדכאת ( הן כלפי הממשלה של הצד השני וכמובן כלפי המשטר של כל אחד מהצצדים כלפי עצמו ) דווקא חיזוק היחסים הבין אישיים הוא לדעתי חלק מתהליך ההתנגדות.

בנוסף, אחד הדברים המשמעותיים בכל הקשור לנורמליזציה הוא האנטי נרמליזציה שבאה מהמשטר הפלשתיני אשר משפיע על האזרחים בכל הקשור לקשר עם ישראלים. המושג "טטביע" הינו מושג שמתייחס לכל אותם " בוגדים" שמשתפים פעולה עם ישראלים ומנהלים יחסים איתם. המצב כיום, הינו שהאנטי נורמליזציה בחברה הפלסטינית גוברת ויותר ויותר פלסטינים לא רק שאינם מוכנים להפגש עם ישראלים אינם מוכנים או מעיזים לספר שעשו זאת.

לפני מספר ימים הייתי בחברון בסיור של שוברים שתיקה - הגענו לעיר ודיברתי עם איש שחי שם שאלתי אותו אם הוא  ייצור קשר עם ישראלים גם בלי קשר לפעילות נגד הכיבוש. אמר שכן. שיש לו הרבה חברים ישראלים. השלום יתחיל בנו. מלמטה אמר. מצד שני - הוא יוצר קשר עם אלו שמתנגדים כמוהו לכיבוש. לא אלו שגורמים לו או משתפים פעולה איתו - כמו המנחלים. אז האם זה שווה משהו בכלל ???!!!
בסוף הסיור הלכנו לאכול פלאפל. מצד אחד זה הזמנה שלהם מצד שני זה הקשר שלנו איתם? שוב פעם ללכת לערבים לאיזה כפר לאכול חומוס , פלאפל , לשתות קפה ... זה מה שהם מייצגים בשבילנו ? לדעתי זה סופר נורמליזציה במקרה זה מצד שני זה יכול להיות תלוי מקרה. למשל כאשר הייתי בהפגנה בכפר קדום ובסוף ההפגנה הזמינו אותנו לקפה , פלאפל מבחינתי זה לא נורמליזציה . הייתי שותפה איתם להפגנה ולהתנגדות לכיבוש - משמע יש לי לגיטימציה וסליחה על הציניות . כן לקנות פלאפל ... כאשר תופסים את הלאום הערבי ככל מה שמייצג זה מה שיש לו להציע לאכול זה לעשות נורמליזציה אשר במקרה זה היא מאוד בעייתית בעיניי.. ( ניתן לראות זאת באופן בולט ביום העצמאות של מדינת ישראל בו מי שמרוויח כלכלית מיום זה הם אותם ערבים שמוכרים את הפיתות והבשר לעל האש לחגיגות שהיהודים עושים על חשבונם)

נורמליזציה גם כלפי היהודים והעם היהודי היא דבר שקיים . אמנם הרבה פחות אך שמתי לב למקום שלי לנרמל אל היחס כלפי ישראלים - יהודים - דתיים למשל. ברור לי שלא כל הדתיים הם מתנחלים ולא כל מתנחל הוא דתי ובכל זאת היחס הזה שלי כלפיהם כקבוצה אחת גורם לכך שגם בשיחות שלי עם פלסטינים אני לא מראה להם משהו שהוא אחר . המקום שהיתי רוצה לשאוף אליי הוא להגיד אני יהודיה. וכן אולי אני גם מאמינה באלוהים ואני עדיין רוצה לחיות בשלום איתכם ולהפסיק את הכיבוש. לעיתים גם אלו המתנגדים לכיבוש יוצרים נורמליזציה של הזהות היהודית במדינת ישראל כאשר מי שמתנגד לכיבוש הוא חילוני ומי שחלק מהכיבוש הוא דתי. בתוך כל הנסיון לנרמל את המתנחלים כדתיים ואת השמאל כחילוני ( שלעיתים נכון אך עצם תהליך הנורמליזציה לדעתי מרחיק עוד קבוצות להיות שותפות), יש נטייה לנרמל בנוסף את השמאל כחילוני אלטיסטי אשכנזי שאסור לנו לשכוח שגם בגין וגם ג'בוטינסקי שייצגו דאז את הימין היו אשכנזים והשמאל היום נשאר בגדר קבוצה מצומצמת של אותם חילונים עקב תהליך זה לדעתי.

לפיכך ניתן לשים לב שנורמליזציה בכל חברה היא תהליך שקיים אצל הצד החזק ואצל בעלי הכוח . הן בתוך החברות עצמן - הן הישראלית והן הפלשתינית . ( נורמליזציה של הצד השני אשר כל צד עושה ) בנוסף כמובן למה שציינתי לנורמליזציה שעושה מצד אחד מדינת ישראל בטענות שלה ליחס שלה כלפי העם הפלשתיני ומאידך לאותה אנטי נורמליזציה שעושה כלפי האזרחים בכך שמבקשת להרחיק את הקשרים בין אזרחים ישראלים לפלשתינים . לדעתי שיתוף פעולה עם אותה אנטי נורמליזציה הוא מה שיחזק את הצד החזק אשר ברצוננו - או ברצוני לפחות להחליש.
אנטי נורמליזציה במקרה זה תחזק את שלטון הימין הישראלי ואת שלטון חמאס הפלסטיני. לכן על אף כל החסרונות והקשיים של שיתוף פעולה עד שיסתיים הכיבוש אני חושבת שזה הדבר הכי טוב לעשות כרגע כל זמן שבניית האמון ומערכת היחסים האישית מגיעה עם שיתופי פעולה פוליטיים להתנגדות למצב וזאת כדי להזכיר לכולם את יחסי הכוחות ושהמצב לא ישתנה אם רק נחשוב שאנחנו חברים וניפגש לאכול יחד.




נורמליזציה במכללת תל חי -

כאשר מדברים במושג של יש ערבים שלומדים במכללה ולא פלשתינים זה חלק מתהליך הנורמליזציה שבעייתי בעיניי . זה שוב יוצר הפרדה שערבים - בשטח ישראל זה בסדר ואלו שמחוץ - אותם פלשתינים זה דבר שצריך להתרחק ממנו . אלו פלשתינים ואלו פלשתינים . אלו בקווי 67 ואלו 48 . יש צורך לדעתי לשנות את השיח ולפיכך גם את שם הקורס לדיאלוג ישראלי פלשתיני . זה יחזק את הלאומיות הפלשתינית גם אצל הדרוזים במכללה אולי גם אצל ה"ערבים " המוסלמים , ויחזק את זהותם הפלשתינית ולדעתי יכול לחזק את המאבק לפיכך של העם הפלשתיני גם בשטחה של מדינת ישראל . ( למרות שאני מתנגדת לחלוקה ללאומים באופן כללי ברור לי שבמקרה הנל זה יועיל ) . כיום ידוע שיש ערבים במכללה , אך יש גם יהודים שהם ערבים . ולפי מה שידוע לי אין נסיון ליצור דיאלוג בין יהודים ערבים ( יוצאי מדינות ערב - מרוקו עיראק וכד )  ליהודים שאינם ערבים ( למרות שזה גם חשוב ) . לכן ההבחנה בין דיאלוג יהודי ערבי ליהודי- פלשתיני יצור הבדל משמעותי שיכול להוביל לשינוי פוליטי לדעתי וכמובן לשינוי תודעתי כלפי היחס של היהודים לעם הפלשתיני- בשטחה של ישראל ומחוצה לה.

מקום נוסף בו ניתן לראות את השפעות הנורמליזציה זה ביחסים בין גברים פלשתינים לנשים שאינן פלשתיניות בכל הנוגע להטרדות מיניות שנשים רבות חשות כאשר מגיעות לכפרים הפלסטינים להביע סולדריות בהתנגדות לכיבוש. הפיכת המצב לנורמלי - נשים רבות אינן מתלוננות על מה שעוברות ומתבקשות לא להתלונן בכדי לא להעלות עוד נושא לדיון וכמובן בכדי לא לפגוע באותם פלסטינים שפועלות לטובתם .

נורמליזציה יכולה לדעתי להיות בעיתית כאשר אין מודעים ליחסי הכוחות וכאשר ממשיכים לשדר את התחושה שהכל בסדר עקב היחסים הבין אישיים הכאילו נורמליים...
לעיתים הנורמליזציה לא מגיעה רק מצד הישראלים ויכולה - אמנם לעיתים רחוקות יותר לבוא מהצד השני כאשר חש שאין הוא יכול להתמודד עם הנושא כל שעה וכל דקה וברצונו להמשיך "חיים נורמלים ככל האפשר" כפי שקרא באחד המפגשים שנכחתי בהם בו אחד מהגברים הפלסטינים שבכל המפגשים אין הוא מדבר על שום דבר חוץ מעל ההשלכות של הכיבוש עליו - פתאום במפגש זה אין הוא דיבר על כלום חוץ מעל דברים אישיים שאינם קשורים לכיבוש והתעניין פתאום בישראלים, בחיים האישיים שלהם וכביכול ניסה לנרמל את היחסים ככל האפשר.

אחרית דבר:
אחרית דבר....

כמה ימים אחרי כתיבת העבודה ואני עדיים חושבת על נושא הנורמליזציה .
החלטתי לשתף חבר בעבודה והוא שאל אותי מזה נורמליזציה בכלל .. הסברתי לו את כל מה שלמדתי ... ותשובתו הייתה : זה מטופש , אחנו הרי רוצים להפוך את המצב לנורמלי בסופו של יום לשני הצדדים .. ברור לי שהמציאות הזאת לא נורמלית אז למה הפיכתה לנורמלית נהיית בעייתית ??!! ממתי נסיון לשנות משהו כל כך הזוי , דפוק ובעייתי ובאמת לא נורמלי לנורמלי לטבעי נהייתה לא בסדר?  בשיא תמימותו שאלה כל כך פשוטה הצליחה לפתוח את עייני ...

 אולי דווקא בגלל שאינו מתעסק בפוליטיקה ( בעיקר מתעסק בשאלות רוחניות ואנושיות ) היה לו כל כך קל ופשוט להבין את הדבר הזה שנקרא נורמליזציה ואולי את הבעייתיות מאחורי זה שלא ראיתי אותה .

המשיך והוסיף : אם לא ניפגש עם פלסטינים איך נדע מה הם עוברים ? אני רוצה לשמוע מהם סיפורים וחוויות אישיות. תחושות. לא רעיונות סביב איזה אידיאולוגיה שבגללה הם סובלים או נאסר עליהם להיפגש עם ישראלים. אני מבין את הפחד שלהם ואת המורכבות. ואולי אני לא יכול להבין כי אני לא במצבם .

אבל אם לא ניפגש אחד עם השני לא נדע. לא תהיה לנו את האפשרות לדבר ולספר על מה שעוברים.

אני רוצה להפריד בין תחושה לרגש. רוצה לשמוע מה א/נשים מרגישים/ות ולא באיזה רעיון הם מאמינים .
זה מה שיקרב אותנו אחד לשני גם.

אחרי כל השיחה הזאת הבנתי ואולי לא לגמרי . שכן אני רוצה לעשות נורמליזציה . אני רוצה להפוך את המצב לנורמלי. הרי האידיאל זה להתייחס למי שנתפס חברתית כנחות ממני , או למי שהחברה שלי הופכת אותו לכזה לשווה אליי ... לא רק שזה שובר כל תפיסה חברתית . זה גם גורם לי באופן אישי להכיר את המיגבלות שלו שאת חלקם החברה /הממשל שלי גם להם .

הבנתי שאין שום דבר רע בנורמליזציה. כי יחסים נורמלים בין אנשים מובילים לפתיחות וליכולת לדבר ולתקשר אחד עם השני ואז גם לשתף בקושי ובחוויות אישיות קשות .
התנגדות לנורמליזציה זה התנגדות לשינוי. זה יצירת שיתוף פעולה עם אלו שהסדר הקיים מועיל להם.

נכון שיש בי עוד זקיקים של התנגדות לנורמליזציה מתוך פחד אמיתי שמרוב שהכל יהיה בסדר בינינו ביחסים האישיים בין אנשים משני הצדדים הצד שלי ישכח עד כמה סבל הם עוברים..

בשביל זה כמו בכל מערכת יחסים וקשר , עליהם להזכיר לנו זאת כל הזמן .

"לא עלינו המלאכה גמור ואין אנו פטורים ממנה ."





ביבליוגרפיה

הגליון של כתב העת מטעם החוג למדע המדינה, דן בהיבטים השונים של פתרון "מדינה אחת לשני עמים"
14 אוגוסט 2012
ראשי
ארכיון


 המרחב הציבורי, לב גרינברג כרך 5-6

שיזף נ.(11.09.12 ) על דיאלוג, אנטי נורמליזציה ויאוש. נדלה ב14.12.13 מתוך: http://www.haokets.org/2012/09/11/%D7%A2%D7%9C-%D7%93%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%99%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A9/

תחסין י.(20.04.2012 ) נורמליזציה עם ישראלים כן או לא . נדלה ב14.12.13 מתוך : http://www.commongroundnews.org/article.php?id=31286&lan=he&sp=0

ישכר ח.(29.10.2012 ) נורמליזציה. נדלה ב14.12.13 מתוך:
http://hagada.org.il/2012/10/29/%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94/

 palestine israel jurnal

Salem, W. (2005) The Anti-Normalization Discourse in the Context of Israeli-Palestinian
Peace-Building. Varying attitudes towards anti-normalization exist among both
Palestinians and Israelis. The Palestine-Israel Journal of Politics, Economics, and
Culture, 12.

there is partner . projact for peace

YESH PARTNER
Introduction:
We hear over and over from the Political echelons on both sides – Israel and the Palestinian Authority – that there is no partner.  They are referring to the leadership on the other side, but they are also convinced that the PEOPLE themselves do not want peace and are not willing to make compromises.   We know that this is not true – the PEOPLE – thousands and thousands – want peace .  Because we know that these large numbers of Israelis and Palestinians are actively participating in a broad range of dialogue / discussion / meetings/ joint events.  Regular people meeting regular people.  The formats and methodologies vary among the organizations that coordinate such events – but the bottom line is that these meetings which have attracted so many thousands – who want to know “the other” – are transformative for the participants.
We are a group of activists  - Israeli and Palestinian that recently participated in the Center for Emerging Futures, Global Village Square.  At the Everest Hotel in Bet Jala over 50 participants gathered.  As meaningful as the encounter was, and as important as it is that such meetings continue and multiply – we believe that the next step is to leverage the large quantity of people – Israelis and Palestinians that want peace – and prove to the politicians that there is a Partner.  This large collection of individuals – can create the power to influence.
Goal:
 Influence the decision makers via the large quantity of people that have participated in discussion and other dialogue and activism groups – via the power of numbers, to recognize that YESH PARTNER  (There is a partner).   Bring this reality to national awareness!!
Further to the influence this can wield, the effort will also further encourage new participants to join Israeli-Palestinian meetings and discussions.   Peace cannot happen just via political discussions  - the field has to be ready for it as well.
Work-plan:
Map the many dozens (if not hundreds) of groups and NGOs that are active in Israel-Palestinian dialogues and other joint activities.  The mapping will include the name of the coordinating body, contact information and the estimate of the numbers of participants over the years. (Ideally we would like to have names of participants, but recognize that this can be sensitive, especially on the Palestinian side).
Create a database of the organizations that were compiled accessible via the Yesh Partner website
Build a social network campaign – with the slogan YESH PARTNER – to raise public awareness – and to encourage new people to participate in joint activities via the database of programs available on a user-friendly and attractive website
Develop an advocacy plan – for an ongoing series of meetings with decision makers – on both sides – based on the reality of the quantity of individuals committed to peace
Coordinate a very large conference/event – inviting the participants/ graduates of joint programs, decision makers, media and the public at large.
We are now in the early stages of developing this program and are receptive to input, suggestions and partnerships.

We are now in the early stages of developing this program and are receptive to input, suggestions and partnerships.

מידברן 2016 מחשבות

אוקי

לאחר חשיבה באמת מעמיקה על כל עניין המידברן , לאחר חפירות דומות של עמותת אלעד על העקרונות נכון לא נכון מתקיימים לא מתקיימים ..
אלו הם דבריי..
כל מי שמבקר את הברן במצבו הנוכחי כמוני ומחליט שהוא לא עושה שום דבר כדי לשנות את זה זה בעצם כמו להתלונן שהמידה חרא ולהמשיך להצביע ביבי ... או להמשיך לשבת בבית ולראות האח הגדול / לא לעשות כלום .
כי נכון שהברן לא אקולוגי ( הוא גם לא שואף להיות דא ) ומזהם יש שיגידו וצרכני ועוד ועוד בדומה , אבל גם אלו פניי המדינה שלנו גם . המידברן הוא שיקוף - מראה של המציאות החיצונית לנו . רק כמו בהודו בקיצון יותר . אז לפני שמסתכלים על המידברן ואומרים הם לא מקיימים את העקרונות . תסתכלו על המדינה על החוקים ותראו האם שם הם מתקיימים . ממממ.. גם לא .
ואנחנו למדים מזה ש... עקרונות זה דבר שקשה לקיים . ואפשר לשאוף אליהם ..כמו דמוקרטיה.. שאנחנו עם של קוטרים ועדיין אוהבים לסבול ולהמשיך ללכת למה שלא מתאים לנו כדי שיהיה לנו על מה להתלונן .
נכון השנה לא התחברתי . היה לי מאתגר יותר פחות קהילתי פחות חיבורים ואנרגיה טובה , אבל א. זאת אני השנה . ב. נכון השנה היה לי פחות מחובר בעיקר כי היה יותר א/נשים . שזה מה שקורה בדכ . - זו הסיבה אגב שאני מאמינה שצריך לחיות בקהילות יחסית קטנות . ולא בערים שמנתקות אותנו מהסביבה וגם מעצמנו כדי שנוכל להתמודד עם כל הטירוף שבחוץ ..
אז אפשר להאשים את ההפקה , להאשים את כל הצרכנים הללו ..
ומצד שני אפשר גם ללכת ולהירשם להיות חברי עמותה . להצביע לועד מנהל של עמותת מידברן ישראל או ללכת להתמודד לועד ולשנות את מה שמפריע / להביא רעיונות חדשים .
כמו במדינה - מפריע לך ? תעשה משהו כי להמשיך להתלונן זה באמת סבבה אבל זה לא ישנה שום דבר אם בא לך באמת שדברים ישתנו.. או שתקים אלטרנטיבה כמו שאני חשבתי לעשות ...אקו ברן - שאני עדיין חושבת שזה רעיון טוב אבל בטחלאס זה פשוט כמו להקים מדינה בתוך מדינה , ללכת להתבודד על הר ולגור בקהילה רחוקה .. שזה אחלה אחלה ממש . הלוואי עלי אבל זה לא מה שישנה את המציאות כולה רק חלק מאוד קטן ממנה . זה בעיקר יחבר א/נשים שכבר מחוברים . ואולי עוד כמה שנים - שזה עדיין בסדר כמו הריינבו יביא א/נשים שלא היו מגיעים כנראה ואז שוב זה יתקלקל ואלו שהיו מחוברים יתרחקו ואז שוב הרעיון יחזור למה שהיה ...
אוו.....
שאפשר מההתחלה לקחת את הרעיון המקורי של האירוע , לפעול לקדם עוד רעיונות טובים , סביבתיים , אקולוגים לא צרכנים,  ווטאבר ולאט לאט יבואו הא/נשים שזה מתאים להם או יתחברו לרעיון תוך כדי ויבינו את החשיבות .
ולמשל כמו הקמפים המהממים שהייתי בהם להקים מחנות שכאלו . אינהר ספייס , קמפ הלב ועוד קמפים שבאמת הרגישו את הלב והנשמה שם . שאפשר היה לשבת שם ולנשום . סביב מדורה ולשמוע מוסיקה מרפאה . ולעורר השראה אצל א/נשים אחרים שהברן יכול להיות כל מיני דברים ולא רק מה שהם בחוץ בדמוי אורות לדים או סטיקלייטים . ( שדא לא היה השנה כי אסרו על להביא כל הכבוד על זה .. )
בקיצור...
אני רואה את התמונות ולא מרגישה שהייתי באותו מקום השנה , שלא חוויתי את מה שאננשים מתארים שחוו . לצערי באמת . לא הצלחתי לשחרר עד הסוף . או כמו שאני אומרת לעצמי תמיד .: שכולם נהיים משוגעים זה המקום שלי להיות נורמלית .. הרי גם ככה זה לא שהחיים שלי הכי נורמליייםםםםם שיש .. אבל מזה נורמלי ?!
אחרי כל החפירה הזאת וזה שהשנה מכל השנים - כולל נווודה שהייתי - הכי פחות היה לי תחושה של יצירתיות רדיקלית , הבעה עצמית רדיקלית ועוד ' אבל מצד שני השנה אני הכי מבינה עד כמה מאמץ הקהילה הרנדומלית הזאת עשתה כדי שזה יקרה בצורה הטובה ביותר. ועד כמה חשוב שיהיו מקומות כאלו שיביאו את ההולכים בזרם ( מיין סטרים ) למקומות חדשים , אחרים ממה שהם מכירים . ואולי זה לטובה בעצם מה שקורה שם . כי משעובד בעבודה של 8 עד 5 לא שזה לדעתי רוב הא/נשים שמגיעים לברן - לא בטוחה שהם מכירים משהו אחר שיכול להיות ממה שכבר קורה שם . כי בין עבודה משפחה משכנתא ילדים חדשות עצבים על המדינה למי יש זמן לחשוב מזה אומר מבחינתו להיות בשחרור וביטוי עצמי רדיקלי ... מזה אומר להיות בקהילה ..
אז הברן מספק אמנם לרגע קט את הדבר הזה . שאולי אינשאללה בעזרת השמש הטובה של המדבר תזכיר לברנרים בהווה ובעתיד שאפשר אחרת גם .

איך הבנתי את מי שנהפך לנאצי בזמן שהייתי במיד ברן ?

זכרונות מהמיד ברן :

 איך הבנתי את מי שנהפך לנאצי בזמן שהייתי במיד ברן ?

חזרתי מהמידבר הלוהט והחלטתי לכתוב על חווית שעברתי .

ובעיקר על איך הבנתי באיזה קלות אפשר להפוך לנאצי/ת / אלימה / ניים יט .. .

באחד הימים או ותר נכון הלילות , בזמן השוטטות שלי ברחבי הפלאיה- אותו שטח מידברי עצום מלא ביצירות אמנות וא/נשים מעוררי השראה , החלטתי לעצור בקמפ- מחנה שזכרתי אותו נפלא בשנה שעברה .
after life מממ מסקרן מה יהיה השנה חשבתי לעצמי .. שנה שעברה המעניין היה בגן עדן , טיפולים וחיבוקים , ציורים ופרפרים ץ. מה יכול להיות יותר נחמד מזה .. אני אפילו זוכרת איזה לילה שהחלטתי לקחת את תפקיד " האלוהים " ולעמוד במרכז ולהחליט מי לגן עדן ומי לגיהנום .. משימה מעניינת כשלעצמה..

הפעם , בשונה מביקורי האחרון , הגיהנום היה מפוצץ בא/נשים, ואף לא אחד/ה רקד/ה ( למרות המוסיקה והחפירות המעולות .. )
מביטה לתוך המעגל ורואה זוג עומד מחובק וגבר נוסףיסביבם קושר כל אחד מהם בנפרד ואת שניהם ביחד .
נזכרתי שבאמת שמעתי משהו על מסיבת bdsm היום , רוקדת לי לצלילי המוסיקה ותוך כדי בוהה..

בוהה בזוג בוהה בכל אחד /ת מהם בנפרד, בוהה לא מעט בקהל וחושבת גם על עצמי ..

האם הייתי יכולה להתמוד עם זה ? האם הייתי יכולה? חושבת עליה על כמה שקט פנימי צריך להיות קיים בה בשביל לתת למישהו אחר לקשור אותה. עוד סיבוב ועוד ליפוף ועוד מעט היא תהיה קשורה באוויר למעלה .

והיא? לא עושה שום פרצוף או הבעת פנים של כואב , לא מצייצת רק נותנת את עצמה ..
ותוך כדי הבהייה וההתפאלות מהאיש שקושר אותה , על המדיטציה שנמצא בה , חושבת ותוהה , מה עם כן היה כואב לה ? האם מישהו או מישהי היו עוצרים את זה מלהמשיך?! הרי לא אני ולא אף אחד שבקהל נראה כך מבינים/ות בתחום הקשירות הסדו מסוכיזטיות , אולי בעצם זה חלק מהעניין שיכאב ? לא?! זה כל הקטע אחרת מזה שוה... נבהלת לי מעצם המחשבה שיכול היה להיות לה הרבה יותר קשה ואנחנו שתקנו .. כי ככה זה , זה המצב...

ותוך כדי שהרצועות ממשיכות להתדק סביב החזה והבטן שלה הלכתי לכלוב . הסתכלתי הסתכלתי עד שמישהו סימן לי להכנס . נכנסתי והדלת ננעלה .. בפנים רקדתי לי בהנאה רבה , רגע אחד מינית ורקדנית רגע אחר כמו ילדה פשוט עומדת מנסה להבין את הסיטואציה שהכנסתי את עצמי לתוכה ..

ואחרי שאני חוויתי את החוויה בתו הכלוב חבר אחר נכנס מרצונו אך לא מרצונו ( הוא לא התנגד אז בעצם הוא רצה.. ) נעלתי אותו שם .. ונכון שהיה פתח מילוט מלמטה אם רצה.. ונכון שיכול היה לבקש לפתוח והייתי עושה זאת .. אהה הוא בעצם ביקש פשוט לא הגיע זמנו להשתחרר עניתי לו ..

וכאילו שכל זה לא מספיק.. וכי נהנתי מתחושת השליטה והכוח , נהנתי לשחק , להיות באוירה אחרת שלמרות שאני מבקרת אותה אני גם חלק ממנה  . אני לא רק צופה , אני צופה פעילה ..

הולכת לי עם חבר לגרדום , מבקשת ממנו להכניס את הראש והידיים וכפעולה לא רצונית , בועטת בו .. אני ? אהימסה עלאק מקועקעת את היד שלי . איזה אי אלימות ואיזה נעליים .. טוב נו . הוא נהנה מזהנ , וזה משחק ..
וממשיכה להתגרות בו , מנשקת אותו ומפסיקה , נותנת לו להריח בירה אך לא לשתות ממנה ..לא מגיע לו הוא היה ילד רע... הרי איזה עוד סיבה יש לי להתנהג ככה ?! זה לא אני כמובן .. זאת הסיטואציה , האווירה , האורות או יותר נכון החושך . התפאורה שהכניסו אותנו אליה . אנחנו , אני בן אדם טוב . לא עשיתי שום דבר רע . סהכ מילאתי אחר פקודות .. סהכ ירדתי על 6 וחיכיתי
 להצלפה כדי לקבל כוס ( לא מלאה אפילו ) של בירה . סהכ שלחתי מישהו להצלפה כדי להביא לי בירה אז קצת כאב לו ..לא נורא , עד החתונה זה יעבור.. זה נשמע לי כמו אויוויוו....

וככה , עם מחשבות על איזה חוויה מגניבה הייתה פה עכשיו ,
 ומצד שני למה נהפכתי , נהפכנו להיות יצאתי לי משם .עם כוס בירה ביד הפעם דאגתי שתהיה מלאה... עם חיוך על הפנים וקושי מבפנים..
המשכנו לנו למקדש . לפחות נטהר את עצמנו קצת אחריי הגיהנום
אולי הסיבוב הבא יהיה בגן עדן אם יכניסו אותנו לשם...



2 . על leave no trace ובדואים , על היכולת לשחרר .. לשחרר את הפלאיה ממני, למי אנחנו תורמים ..

שירים במציאות אחרת

הסיפור הזה נגמר ברגע שהתחיל . לא יודעת מה היה שם בכל המקום הזה אבל היה שם משהו מהפנט . שאי אפשר היה להיות שם . כי היה לא קל בכלל . אבל באותה נשימה גם אי אפשר היה לא להיות שם .

כשאת באה מבחוץ כתיירת אז הכל נראה טוב ויפה . הא/נשים נראים לך נורא נחמדים או נחמדים מאוד , האוכל .. אקזוטי במיוחד . שלא היית מוצאת בשום מקום אחר חוץ מפה .

ובגלל זה או בזכות את שמחה שהגעת לפה .

אבל כשאת נכנסת לעומק הדברים ומתחילה לשאול שאלות . שם מתחילות הבעיות .

בעצם , הבעיות תמיד היו שם. פשוט עכשיו את מעיזה לראות אותם .

כפי שהם.
מצד אחד את רוצה להיות כמו תיירת. להינות מהמקום. מהפשטות שלו. מהעושר / האושר הצרוף שם. מצד שני ...
הדברים האמייתים נסתרים מן העין.
או יותר נכון נסתרים כל זמן שאנחנו לא רוצות לראות אותם

וכשהם מתגלים , אז פתאום נהיה לא נוח בגוף. הנשימה נהיית עמוקה יותר.
ולא כי האוויר יותר נקי או הרוח בסביבה . אלא כי סוף סוף את רואה את מה שאותם א/נשים שבאת "לבקר" חווים ביום יום שלהם . את החיים שלהם כפי שהם ולא כפי שהם נראים מ"בחוצ"

 .......................................................................................

ככה מתחיל המסע שלי . מסע חיי . מלא שאלות שלא נגמרות . ומעט מאוד תשובות .

כי כל פעם שבאה תשובה  אז עולה שאלה אחרת.

והשאלות.. או השאלות.
הלוואי ויפסיקו מתישהו. אך ברגע שהחלטתי או משהו במקום הזה החליט בשבילי שאני פה כדי לגלות דברים על העולם - ומתוך זה גם על עצמי , יבואו ויעלו השאלות , הסקרנות הבלתי נגמרת..
עד שזה נגמר. 

אז החלטתי לנסוע . למקום לא נודע . שכולם מכירים או ככה נדמה. כי מזה אומר להכיר באמת ?

אם אני רואה חוויה של מישהו אחר אז אני מכירה " אותו ואת חייו ? או רק כשאני חווה את אותה חוויה באמת בצורה דומה ? או מרגישה אותה? כי אני אמפטית פשוט לכל הסיפורים שאני שומעת ?!

עד כמה אפשר להיות עירנית ובאותה נשימה לא להישאב לעולם האחר ?

 ..........................................................................................................

הגעתי . אל המקום שאליו כולם רוצים להגיע . אל האי שכולם מפנטזים עליו.

בחלומות הכי פרועים של כולם הם לא חושבים שיגיעו לשם.

ואצלי ? הכל בא בקלות . או ככה זה נראה מהצד לפחות.

דברים פשוט מגיעים.

בלי הרבה עניינים . חלומות של אחד זה המציאות של האחר.

במקרה הזה האחר הוא אני .

 .......................................................

ולפעמים גם נדמה לי שמרוב קושי וחיים מאתגרים התרגלתי רק לחיים שכאלו.
 
על הדברים הלא פשוטים למדתי כבר ממזמן להגיד תודה.
 
להוכיר את מה שמפחיד, מקשה או מעציב.

את הדברים הטובים אני רק עכשיו לומדת לקבל. כי יש גם מזה.

מה לעשות אבל ?

............................ .......................................................

הסתובבתי ברחובות.
ולאורך הים. היו גלים ... ואי ואי איזה גלים . בשום מקום אחר לא היו כאלה . וראיתי הרבה גלים בחיי . והרבה חופים . טוב גם במקום ההוא שהייתי הגלים היו חזקים. כמעט כמו פה.

פעם מישהי שקוראת בקפה - המכשפה כמו שסבתא שלי שתזכה לחיים ארוכים קוראת לה אמרה לי , כל מה שאת צריכה לעשות הוא ללכת לים ולהסתכל על הגלים.

וככה עשיתי . עשיתי את זה תאמת עוד לפני שהיא אמרה לי לעשות זאת . כי ידעתי שזה מה שאני צריכה.
מים .

להכנס לתוכם תמיד הפחיד אותי. הלא נודע הזה ... של מה שיש מתחת למים. בפנים. להיות בתוך מקום שמזיז בלי הפסקה. מנער. מנענע כל תא בגוף.

מצד שני - כמו שכבר אמרתי דברים הם לא כמו שהם נראים.

כי דוקא אני - מהצד אם מסתכלים נראת כמו מישהי שזה הדברים שהיא מצפה אליהם . אותו לא נודע.

כי הידוע הוא משעמם.
ולמה להיות בתוך מה שידוע אם אפשר להיות בתוך הריגוש הזה של מה שלא נודע ?!

בעצצצצםםםםםםם אני מים. כי ככה המים ..

מה אם ?

 ..............................................................................

אז ככה אני נראת, אבל בפועל .. מעדיפה להסתכל מהצד אל מה שלא נודע . להיות על החוף . אולי רק מדי פעם לעשות טבילה בים . רק לשניה . להרגיש את הקור של המים . את הסערה . ומהר מהר לצאת . לפני שאני אשאב או אלקח למקום אחר .. .

למרות.... שאני אוהבת מקומות אחרים... אחרים שאני מרגישה בהם בבית בעיקר .

 ........................................................................................

צועדת על החוף . בדמיוני יד ביד עם אהוב לבי . בפועל צעדנו לנו שנינו בגופים נפרדים . מדי פעם מחליפים מבט . יודעים שתמיד נאהב אחד את השני , מרחוק .

כי תמיד אחד מאיתנו יהיה רחוק .

................................................................................................... 

יש לי הרגשה שככה זה העולם . יש מרחק קבוע תמידי בין א/נשים . אנרגיה קבועה שמשתנה רק כשאחד או אחת מחליטים לזוז צעד קדימה או אחורה . אבל בעצם כלום לא משתנה . כי ברגע שאחד בוחר ללכת צעד קדימה השנייה תלך צעד אחורה .

 המרחק תמיד ישאר אותו מרחק

ואם אלך קרוב מדי . הוא יתרחק . לכן נשארת אי שם ...

 ...................................................................................

היינו שם כמה חודשים יחד . חיינו את "החלום " שנפסק ברגע שנזכרנו שזה סך הכל סיפור .

סיפור קצר שמרגיש כמו נצח בתוך כל המציאות הזאת .

סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור . אלו הם חיי .

 .........................................................................................

אני כבר לא יודעת מה הסיפור ומה המציאות ?

האם זה משנה בכלל ?

למי זה משנה ?

ואולי בעצם אין הבדל ... כי גם ככה נמות בסוף .

 ...............................................................................................

בתוך תוכי תמיד ידעתי . שזה ייגמר כמו שזה התחיל .

 במלא דמעות וסערת רגשות . בתמונות שרצות בראש שקשה מאוד להפוך אותן למילים .

במילים . שקשה למצוא .

 ...........................................................................................

הפחד הכי גדול שלנו - טוב שלי הוא להיעלם מהעולם . בגלל זה אני תמיד עושה הרבה רעש . שיראו . שישמעו . שידעו שאני פה . בעצם ... שאני אדע . שאזכור שאני קיימת .

....................................................................................

היו ימים וכמו שאני רואה - דבר שלא הולך להשתנות כנראה בקרוב , זה שתמיד הייתי קיימת בשביל אחרים . זה טוב בעצם אם אני קוראת את זה בצורה אחרת .. אני קיימת בשביל אחרים זה אומר שאני פה . שאחרים רואים אותי. שאני חיה . .

אבל לחיות בשביל אחרים זה גם קצת למות . לא? כי מי אלו האחרים האלו ששווה לי להיות קיימת בשבילם . ומזה אומר בכלל אם אני חיה בשבילם . זה אומר שאני מוותרת על חלק שבי ? עלי עצמי ?

הרי הבנו שאין עצמי . ואין אני . כמו שאין אחר . כי הרי כולנו אחד. או אחת .

אז מה יש ?

.............................................................................................................. 

למרות כל מה שעברתי אני עדיין חיה.

 התמונות שצילמתי אם בראשי ואם במצלמה פיקטיבית עדיין חיות בי . מזכירות לי את כל מה שעברתי . או לפחות את אלו שאני בוחרת לזכור .

כי הן עדיין מתאימות לסיפור שאני מספרת לעצמי .

מי אני ומה נועדתי לעשות בעולם הזה ..

 ...............................................................................

הפיצוצים . לא עוזבים . חלקם כבר עזבו את הראש שלי אבל הם עדיין סביבי .

במציאות שאני חיה בה .

אני כבר לא יודעת מה עדיף . פיצוץ מבפנים או מבחוץ...

או שאולי לא עדיף ?

 .........................................................................................

בעולם אחר . הכל היה נראה אחרת . כמו בסיפור של המפוזר מכפר אזר. והסיפור על האיש הכחול והירוק . או הסיפור על הילדה שחיה על העץ.

אבל בעולם אחר הסיפור לא היה שלי . 

וזה מה שנחמד בעולם שלי . שאני יכולה לספר לעצמי את הסיפור ולא אף אחד אחר.......

......................................................................................................... 

כול שי מומקין כל שי מסמוע . הכל אפשר הכל מותר . אמרה לי פעם חברה .

כל שי?

 .......................................................................................

אחרי הטקס ההוא שכחתי הכל . את כל מה שרציתי להגיד את כל מה שרציתי לכתוב .

זה מה שיצא.

 .....................................................................................

עכשיו אני נזכרת

הטיול הקצר שלי במידל איסט ... מה מידל בו ואיך הוא נהיה איסט בכלל... או בקיצור איך הכל פוליטי... גם להיות בריינבו ..

אז החלטתי לנסוע למה שנקרא ריינבו גדרינג. או בעברית אירוע הריינבו . בעצם חבורה של א/נשים ששואפים להיות חופשיים ומשוחררים מכל הטייטלים והכותרות של העולם הקפילסטי מתאגדים יחד למעגל וחייםות בו יחד במשך חודש או יותר נכון מנסים ..

אין תנאי קבלה כל אחד ואחת יכולים לבוא . אין שימוש בכסף חוץ ממה

שא/נשים בוחרים לשים בכובע קסמים לטובת המזון , המים והעצים ..

אז נסעתי . בעצם .. קודם הבנתי שאני רוצה לסוע ופה התחיל הבלאגן . כי בתור מי שמחזיקה דרכון ישראלי לסוע למדינה מוסלמית גם אם היא שוחרת שלום זה תהליך .. תהליך שצריך להבין מה רוצים לשמוע בגבולות וכמובן כל גבול והסרט שלו .

אז התחלתי להתכונן ... קראתי וקראתי וחיפשתי את ההגיון ואת ההבנה מה הדרך הכי קלה לחצות את הגבול שחציתי כבר בעבר אך כמובן כמו במידל איסט הכל משתנה כל הזמן . אפילו משבוע לשבוע כשזה קשור לויזה או לבירורקטיה כלפי ישראלים ..

הגעתי לגבול מותשת מרוב הנסיונות להבין איך אני נכנסת ומה אני עושה ומה אני אומרת ומי אוסף אותי ואוףףףףף התעייפתי ..

אז מה עושים כשעייפים ? משנים כיוון ובמקום לנסוע לירדן נסעתי לסיני ... אח סיני ..

גם היום סיני היא סיני . שקטה ונעימה . זולה וכיפיית . בקיצור מקום מושלם לנוח בו מהבירוקרטיה הירדנית ...

ותאמת עכשיו בגלל כל הפחד של כולללםםםם מדאעש או סתם כמה טרוריסטים או יותר נכון בזכותם .. סיני יותר שקטה ונעימה מאי פעם . ותודה לדאעש שהביאני עד הלום .

סיני , אין צורך להרחיב הרבה חוצמזה ששווה לסוע לשם . בעצם אל תסעו .. מפחיד מסוכן .. (כמובן יש לי אינטרס שהחוף ישאר מועט בא/נשים .. ותודה לדאעש ולא התקשורת שמפחידה )

אחרי כמה ימים בחופים החלטתי לסוע לדאהב כי שמעתי שמגניב שם ..

כמעט ופרסו לי שם שטיח אדום . מרוב ההתרגשות של כל המקומיים שם לראות ישראלית מסתובבת בסבבה ברחובות ... כמה שהם מגעגעים לישראלים . או יותר נכון לכסף שלנו . שמה לעשות זה חלק מאיתנו . באופן יחסי .

כמובן שבדרך לדאהב הרבה מחסומים של הצבא המצרי שנראה ברובו די משועמם ולכן גם אוהב להציק לכל רכב שעובר . בעיקר אם הוא בדואי או תיירת מגרמניה.. מי שרואה את זה מבין כמה קל להציק לא/נשים במחסומים . כי כשמשעמם באמצע המדבר אז זה הפתרון הקל . לבקש מסמך ועוד מסמך ולשאול עוד שאלה ועוד .. עד שמשעמם ואז לך לדרכך ..

ואני ? ישראלית לבדי בדאהב עם חברה מקהיר , בדואים מקומיים , אנשים מכל העולם למען האמת . דאהב ממש בינלאומית נהייתה . הרינבו זה כאן . כאילו שם ..

בקיצור חזרתי לארץ לקטנה של יום יומיים כמובן לא לפני שבגבול בארץ שאלו אותי מלא שאלות כי לא נראתי מיליון דולר... פה הם חשדו. הם לא מבינים שזה הפוך בעצם ? שדווקא אלו שנראים כמו שצריך כמו אותו מיליון דולר זה דווקא אלו שיש להם מלא מה להסתיר? ראו ערך - יצחק תשובה , ביבי ונוספים.

אחרי אתנחתה קצרה בארץ ילדותי בביתי שבמדבר חזרתי לעבר הגבול הדרומי והפעם נחושה להכנס לירדן. ובאמתחתי ויזה שדאגתי לעשות מראש בלא מעט כסף ( כמובן שאחרי שבוע שעשיתי שינו את החוק והמחיר הוזל .. אולי שמעו שבאה אז העלו את המחיר.. )

הגעתי לגבול מחייכת ושמחה . את הצד הישראלי עברתי לבי בעיה כי כמובן לצאת מהמדינה זה קל . המדינה עושה את זה טוב . גורמת לאזרחיה לצאת ממנה ..

בצד הירדני התחילו העניינים . הם כולם נורא נחמדים . במיוחד למראה בחורה צעירה וחייכנית שמדברת קצת בשפתם ( במבטא ישראלי כבד. )

אך סבבה והכל אבל אמרו לי את לא עוברת . למה ? כי את לבד? אז אמרתי הנה יש פה קבוצה אני איתם . אהה הם לא עוברים כי הם קבוצה . בלי מדריך . אז דאגתי למדריך . והם אמרו . הוא לא מדריך חוקי . תמצאי אחר . ואני לא מוותרת . את הישראלים שהגיעו איתי שלחו חזרה לארץ ואני לא הייתי מוכנה. אחרי כל המסע של ההכנות לירדן והבנת הבירוקרטיה אני החלטתי . אני היום עוברת לירדן .

אז חיכיתי . ונראתי עסוקה . שיראו שאני דואגת למה שביקשו ממני . ועשיתי זאת !!! ברגע האחרון הגיע מישהו חבר של חבר של חבר מסיני שהכרתי כמה ימים קודם שדאג למדריך שבא ואסף אותי ודאג להגיד למשטרה שאני באחריותו . הם לא שחררו לפני שדאגו לשאול אותי אם יש לי שק שינה בתיק כי אם כן אני לא עוברת .. ובקריצת עין של השוטר אליי עניתי לו .. כמובן שלא . לא אוהל ולא שקש .

יש עשיתי זאת ! עברתי לצד השני של הנהר . או לצד הראשון .. מי סופר ? בקיצור אני פה . בהולי לנד. או לפחות בחלק ממנה ..

אחרי לילה בעקבה בגסט האוס בו נחתי וצפיתי או יותר נכון בהיתי בטלויזיה הירדנית שדי הפחידה וקצת הבהירה לי מעט על מה העולם מדבר מכל הפחד שלו מהאיסלאם וזה . כל כל כל הערוצים .. או קטעי קוראן או קצת איימה ישראלית  צבאית על הפלסטינים או במקרה הטוב טלנובלה הודית ..

בקיצור לא נעים ..

במיוחד עם הערבית שלי מסתכמת בהכל טוב סבבה כן אני קרן באתי לטייל במדינה היפה שלכם..

בקיצור , מן הון להון מעקבה המשכתי את דרכי לואדי מוסא . כפר בדואי שכל האנשים עם הכחל בעיינים נראים כמו שודדי הקריביים ששוכן למעלות פטרה . העיר הנבטית העתיקה . יפה יפה .

טילנו שם אני וחברים ותיקים וחדשים , פיקניק עם המשפחה המקומית שאירחה אותנו כמנהגה כל יום שישי ללכת לעשות פיקניק בפטרה הקטנה . שלמען האמת יותר יפה מאותה פטרה המדוברת .

לאחר יומיים הלכנו להקים את הריינבו במקום המיוחל .. ואדי מסעודה . מדבר שומם . לא רחוק מגבול ישראל איזור שהסתבר לנו בדיעבד כמקום בו עוברים כל המבריחים . ולכן לא מעט צבא ומשטרה ירדנית מסתובבים שם .

כשהגענו לשם יחד עם החברים החדשים שלי . שני ירדנים ושני סורים  . אחד מדמשק שגר בירדן ואחד פליט מחומס שברח מהתופת של אסד והמלחמה.

איזה כיף לפגוש את הא/נשים הללו שהיום הם חברים יקרים . א/נשים שכנראה בשום סיטואציה אחרת לא הייתי פוגשת . 

וכמו בכל ריינבו אהבה באוויר. תחושה שכולנו אחד. שאין גבול לגבולות . שלא משנה עם אני מחזיקה בדרכון ישראלי או סורי אנחנו בסופו של יום בני אדם ...

אבל לעיתים הדרכון כן משנה .

כי באחד הלילות באמצע הלילה אנחנו שומעים קולות ומגיעים עשרה גברים חלקם במדים וכולם מחזיקים נשקים עליהם כאילו אנחנו האויב .

הלב שלי דפק , פחד . החזיר אותי למלחמה בישראל שהייתה עם לבנון כשגרתי בצפון . מנסים להסתיר את החבר הסורי שמסתבר לא מחזיק בדרכון בהיותו פליט ואנחנו הישראלים גם אסור היה לנו להיות שם בלי אותו מדריך טיולים מדובר שכל הזמן המשטרה בגבול דאגה להזכיר לי שאני צריכה שיהיה איתי .

בקיצור מפחיד. מפחיד . מפחיד.

ובעיינים של סמעה ילד סורי חמוד שניתן היה לראות את כל המלחמה בעיינים שלו . ואני ? בוכה כי הלבבבות שלנו כבר מחוברים והרגשתי את הכאב שלו ואת כל מה שעבר . בלי

שסיפר . בלי מילים . ניתן היה לחוש בלב הכואב שלו ...

בבוקר מוקדם קיפלנו את הדברים והתחלנו ללכת באמצע המדבר לכיוון מקום אחר. כי הבנו ששם לא נוכל להישאר. לא במקום בו אחד מחברינו בסכנה . במקום בו הוא לא מרגיש נוח ואף אחד מאיתנו לא מרגיש שזה הבית .

כי בריינבו עיקר התחושה זה להגיע הביתה . לא סתם יש בכל ריינבו בכניסה שלט
ברוכים הבאים הביתה .

בדרך הולכים במדבר עם כל הציוד על הגב , הציוד האישי והציוד הקולקטיבי לא ממש יודעים לאן פנינו וסומכים על מי מאיתנו שהלכו שם קודם.  ואני?  ... הפולניה בחרדה . שאותו בדואי שדאג לנו למים בימים האחרונים הוא זה שהלשין עלינו למשטרה יפגוש אותנו בקצה השביל יחד עם משטרה...

והאינטואיציה שלי הבנתי . לא משקרת . לעיתים אני בוחרת פשוט לא להקשיב לה אבל הלב יודע .

כי כשהגענו לקצה השביל, אמנם משטרה לא הייתה שם אך הבדואי היקר לקח אותנו אליו הביתה להביא לנו את חלק מהציוד שהשארנו אצלו . והיה חשוב לו להראות לנו את הנשק שיש לו שם מתחת למזרון אם לא נצא מפה בלי לשלם לו שוב.

אז שוב ברחנו . כמו פליטים . חוזרים לבסיס בואדי מסעודה .

אני ומוהיד או כמו שהוא קורא לעצמו מו החלטנו בשיא התמימות להישאר לילה בחדר בגטס האוס בואדי מוסה . מה סהכ ביקשנו?  . שני חברה צעירים שיש בינהם חיבור לישון לילה אחד כמו שצריך במקום חמים ונעים .

אך החיים לא כאלה פשוטים . וגם מה שנראה תמים בהתחלה חוזר להיות פוליטי . הכל פוליטי . גם לישון בחדר במלון . כי ככה זה ששני א/נשים מחזיקים דרכונים שכל מדינה מבחינתה הדרכון השני הוא מדינת אויב .

והרי הדבר נכון . אנחנו האויב הם האויב . רק מי זה הם ומי זה אנחנו . שתי מדינות שבמשך שישים שנה נלחמות על פיסת אדמה. אמנם יפה מאוד אבל על מה .. וכל צד בטוח ! שהוא המנצח . אנחנו בטוחים כי הגולן הוא שלנו . או יותר נכון מדינת ישראל בטוחה כי הגולן הוא בשטחה . והסורים ניצחו כי החזירו את קונטרה אליהם . וכל שנה חוגגים ביום חופש בכל המדינה את נצחון המדינה על הישות הציונית שאין לה שם .

ובזכות החיבור ביני לבין מו לאורך כל הימים והלילות שבילינו יחד . ובילינו .. משתפים מספרים סיפורים על המקום שממנו באנו . ועל מה אנחנו מרגישים . ועל הנרטיב הלאומי . הלאומני . באווירת ריינבו כמובן . הזיה .

מפה לשם מגיעים למלון וכמו בכל מדינה מזרח תיכונית . ערבית . שכולם מרגישים אחים . חשוב לשאול הכל !!!! מה אתם עושים פה יחד ישראלית וסורי . אהה בטח עסקים מפוקפקים . דאעש אהה ? אז למה הזקן שלך ? ( מדבר לבחור עם ראסטות צעיר שממנו עד דאעש מרחק של כדור ארץ שלם .. )

ואנחנו בסרטים . בטוחים שיבואו בלילה לחקור אותנו . מתלבטים עם להישאר שם או ללכת . מה שוב לברוח ? שוב לתת לפחד לנהל אותנו ... לאאאא אנחנו אמיצים .. או שואפים להיות לפחות . אחרי שיחה הבנו שאנחנו נשארים .. לא מתנהלים ממקום של פחד ועושים מהפכה .

מקסימום יבואו . אבל אנחנו רוצים לעשות שינוי וכמו ששרי אומרת השינוי מתחיל מבפנים. אז כך עשינו .

כמובן לא משטרה ולא חקירה לילה שקט ונעים שבבוקר לאחר שהגענו למקום הבא הסתבר לנו שכבר בכפר דאגו להפיץ את השמועה על הישראלית והסורי שהעבירו לילה ביחד באותו חדר לא עלינו והם אפילו לא נשואים השם ירחם .. שבמהרה אותה שמועה הובילה לכך שגם במקום הבא בו ישנו והעברנו את הריינבו אליו לא נשארנו הרבה .

כי מזה הריינבו הזה ? המקומיים שהיו בטוחים שאנחנו עובדי אלילים , סוגדים לסטן .. כי מי מתכנס ככה א/נשים מכל מיני מקומות בעולם ללא כסף וללא מנהיג.. מוזר.. אז בטח הם עובדי השטן או אילומינטי או אלללה יודע ..

בקיצור ולעניין גם במקום הבא בפטרה הקטנה לא נשארנו הרבה . כמה ימים . בדיוק ברגע שעשינו סקאוטינג בשטח לחפש מקום לאש המרכזית ולמטבח הגיעו פקחים ואמרו לנו .

פה אתם לא נשארים . שמורת טבע . יש לכם שעה לקפל ולזוז מפה .

ואנחנו . עייפים אך ממושמעים כמו ילדים . מתקפלים ומתחילים ללכת למקום הבא . הלא נודע .

הולכים אחרי מישהו שרק לפני כמה דק הכרנו שאין ברירה אלא לסמוך עליו וללכת אחריו . כי לא הייתה ברירה . הולכים ומטפסים בהר ויורדים . אחד המקומות היפים .  ואו . איזה הרים איזה ואדי . ועוד מעט שוקעת השמש . ואני שתמיד מפחדת מהחושך וכבר למודת נסיון מהמקומיים  שפגשנו עד עתה אך הפעם אין ברירה הזמן כרגע הוא ללמוד לשחרר את מה שחווינו עד אותו רגע ועליי לסמוך .

ונהיה חשוך . וכל פעם הבדואי ( שלמרות שלא אוהבת לקטלג לפי "מוצא " בירדן הבנתי לפעמים שככה נהוג או זה מה שצריך כדי לדעת איך להתנהג )אמר לנו עוד חצי שעה מגיעים ועוברת לה חצי שעה ועוד חצי שעה והנה עוד אחת עוברת .. ובסוף הגענו ..

למקום מופלא! שהרגיש כמו בית . חול ים . סלעים ענקיים שמקיפים אותנו ונותנים תחושה של הגנה .. ומדורה שעשינו .

ושם באמת הרגשנו בטוחים . כי ידענו שזה שטח פרטי ששייך לאחד השבטים הקומיים וצמוד לאיפה ששהינו יש מאהל אירוח .

והם כי ידעו שאנחנו סוג של פליטים אמרו לנו לילה שניים תשארו ואז תצטרכו ללכת או לשלם .

לשלם לא רצינו . כי כל העניין זה להיות במרחב פתוח לא תלוי ביכולת כלכלית . כי לא רצינו לאבד מהעקרון . כי לא היינו מספיק א/נשים בשביל לסמוך על כובע הקסמים שיביא עוד .. ומצד שני גם לא היינו ממש בתוך השטח שלהם . היינו בטבע .

וכמו בטבע וכמו שאנחנו מאמינים אין סיבה שיהיה שייך לאף אחד. הטבע חופשי ומשחורר ואין סיבה שאף אחד או קבוצה אתנית מסוימת תקח עליו בעלות .. מממ גם אנחנו אז ?

וכולנו רצינו להישאר שם . כבר מצאנו מקום מושלם לאש המקודשת . למטבח . הרגשנו בטוחים .. אני חשבתי שייתנו לנו להישאר שם . רק אם היו יודעים מזה ריינבו ..

אז הזמנו את נציגי השבט .. והם ראו והרגישו והשתתפו במעגל דיבור . ואני הרגשתי את זה שהלב והראש מושכים לכיוונים מנוגדים . הראש אמר לא אסור פה . רק בתשלום . והלב .. האנשים שפה חיים כמונו כמו בדואים מקדשים את האדמה שדורכים עליה . דואגים לסביבה . לעצים . הללואי והייתי יכול לתת להם להישאר...

לצערי הרב גם מעגל דיבור והקשבה של שלוש שעות ( ככה הרגיש לפחות לא יכולה לדעת זמן אמיתי מה שבטוח שתרגלנו כולנו את יכולות ההקשבה שלנו בצורה מדהימה )

לא עזר.

בבוקר ידענו שצריכים לקפל .

ואני ?? הרגשתי בשונה מהקולקטיב שהייתי שמחה להישאר . לבד. ולחזק את המקום שהטבע שייך לכולם .

אך לא היה לי מים בשביל להישאר ולא יכולתי להסתמך על מי שלא רוצה שאהיה שם .

אז הלכתי .

לעמאן ... קולולו ... אך עמאן ... חביבתי . מון אמור . איזה עיר אדירה .

מעטות הערים שיכולתי לראו את עצמי חייה בהן . היום אחרי הרבה שנות נוודות וטיולים יכולה למנות שתי ערים .

ברלין ועמאן .

עמאן של היום היא לא עמאן של פעם . וגם עמאן של היום היא לא עמאן של הלילה .

היום - בתי קפה , מסעדות , פאבים , מרכזי אומנות , ריקוד .. לא כמו פעם או כמו שנדמה . עיר עתיקה עם שוק . כן זה מה שקורה שם ביום... מלא מלא מלא א/נשים ברחובות בשווקים . מסתובבים . קונים .. בבילון ענקי שכזה . כולם קונים קונים . בעיקר מלא קונות ..

ובלילה עמאן הופכת למקום של צעירים . בתי קפה מקומות לעישון נרגילה פאבים עם מוסיקה . וכמובן יחד עם הצעירים גם משטרה ברחובות .

כי למרות שהכל מאוד מה נקרא בשפתנו " מפותח " עדיין ה מנטליות של הסיסטם לא עומדת בקצב ה"התפתחות" ולא בא לה טוב צעירים שמסתובבים בלוק של מי שיש להם מה לעשן .. בעצם קצת כמו בארץ " הקודש" אבל העונש כמו של מדינה דתית . לא נעים בכלל...

בקיצור נראה שקיים מאבק סמוי - שלעיתים מתגלה .. בין הדתי לחופשי ומשוחרר.. בין הצעירים לבין הדור הקודם . בין אלו שמסתובבים רק בתוך עמם . לבין אלו שמתערבבים . פלשתינים . ירדנים. מרוקאים. אריתראים. סורים. כולם יחד. וגם לעיתים ישראלים ..

בעצם רואים את זה טוב מאוד. הכל מהכל כל הזמן. שתי קצוות לפי מה שנראה לעין המערבית עלאק .. כאילו אנחנו מערבים .. יותר מה - ערבים .. או מארבים ... מנסים להתמא בתוך הקיים .

אבל שם זה לא כזה שתי קצוות למשל מה שלי נראה מוזר - אישה עם כיסוי ראש מדליקה סיגריה הפתיע אותי . ואז הבנתי למי בינינו יש דעות קדומות ..

למשל, שאסור לשתות אלכוהול שם כי זו מדינה מוסלמית _( כאילו שישראל היא לא מדינה יהודית ואנשים פה לא דופקים את הראש כל שישי .. ) וגם שם פאבים , חנויות אלכוהול .. נכון המדינה מעלה מיסים כדי שלא ישתו . או .. פשוט כמו פה לעשות כסף.

בקיצור גיליתי שאני לא כזאת צדיקה / נציגה של העולם המערבי כי הרגשתי שם בבית .

לאחר כמה ימים של שמחה בלב בעמאן הבנתי שצריכה לחזור "הביתה" . מקום שמשלמת עליו שכירות .. כי אחרי כמה ימים שם מושג הבית שוב התבלבל לו .. פה בבית - אותה דירה שכורה כאשר כותבת את המילים הללו מרגיש לי שוב בית . לגמרי . המדבר  . העברית . הא/נשים שמכירה ומכירים אותי ואוהבים אותי .

אך באמת למרות השוני המנטליות , הסיסטם והחוקים הירדנים הקשוחים . קל להרגיש שם בבית . כי קל להתנהל שם פשוט אולי ??

חוזרת לי באוטובוס לעקבה וכשמתקרבים לאיזור בידוק נ<גקת שיש איתי באוטובס סורית ועיראקי ואולי מתעקבים שם בגללם? נזכרת שוב בפריוילגיה העצומה שלי . גם בתוך מדינה ערבית כביכול . כי גם בינהם יש היררכיה . שנובעת בעיקר מתוך פחד... וגם הרבה נסיון .

כמו כל פחד שמגיע . לרוב מחוויות העבר שהופכות למחשבות על קבוצות אנשים מסוימות והכללות . שהופכות לתפיסת עולם ומציאות מסוימת .

מגיעה לגבול ישראל ואז נזכרת נאיזב מדינה באתי . מדינה פרנואידת היסטרית . פחדנית . טך מלטת בטחון עצמי בעיקר. ולכן גם הבטחון בגבול כזה קפדני .

מאיפה האת , עם מי טיילת , חברים ? מאיפה ? גם ירדנים ? איך הכרת אותם ? בטיול? אהה את מדברת ערבית אז? לא? אז למה יש לך פרוספקטים בערבית ? מהסוכן ? איך הוא קשור אליך???. ואיפה ישנת בעמאן ? ואיפה היית שם ?

שאלות שלא נגמרות ובין לבין מחפשים לי בתיק דברים שרוצים למצוא שלא יימצאו ..

ואני הפעם למדתי לא מתחקמת מעדיפה להיות חכמה ולא צודקת . לא מאה אחוז לפחות . למדתי להגיד בעיקר את מה שהם רוצים לשמוע . למה להסתבך . מצד שני תמיד קול בתוך עצמי אומר . לא רוצה לשקר . רוצה שיכירו איזה אנשים נפלאים יש שם . במדינה שהם שואלים עליה שהם אפילו לא היו בה...

אחרי (ת)שאול זה קלטתי . הגעת הבטתה. למדינה הפסיכית " שלך " שאת לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה. שקשה לך מהמנטליות אך עם זאת מוכירת תודה .

בקיצור כמו כל מדינה ערבית . מלאה סתירות ...

מדינה ערבית . כי כשחשבתי שאיזה כיף השתחררתי סוף סוף מהגברים המקומיים שכמובן באירופה הקדושה זה לא היה קורה ... ( באופן גלוי לפחות.. ) שבכל טרמפ איתם נסיעה במונית פגישה בשוק ישר מבקשים את הטלפון שלך ותוך שנייה מיליון הודעות והזמנות למלון בים המלח   ( בצד הירדני שמסתבר שם הים פחות נעלם כי המלונות שם בצד הצפוני ולא כמו אצלנו בדרום שעוזר לסחף...) ועוד הודעה וחלקם אפילו לא מדברים אנגלית . והערבית שלי סבבה אבל לא עד כי כך כדי לפתוח שיחת ואטסאפ עם מישהו שלא מעניין אותי .. ( אז למה בעצם נתתי את הטלפון חושבת לעצמי .. כי עוד לא למדתי גם אחרי נסיון גברים מחורבן בחיי להגיד לא . אין סיבה . מיותר . או הכי הכי פשוט .. לא רוצה !!!! )

והגברים פה בארץ? שלנו? כולם צדיקים הרי לא... לא כמו הגברים הערבים ...

ממש.

עולה על טרמפ מהגבול ( בסדר משאית אבל זה לא נותן לגיטמציה עדיין ואין סיבה שנמשיך להתייחס לזה כך שאהה בגלל שזה נהג משאית אז בסדר.. ) ותוך חמש דק שיחה כבר שילם עליי על מלון בקהיר שפינטז שנלך לשם ביחד.. כאילו לא עזבתי את ירדן הרגשתי .

ואני סוף סוף אחרי כל התרגולים או יותר נכון אי התרגולים בסיני וירדן למדתי בשפתי שלי להגיד לא ! אני לא נותנת את הטלפון שלי לזרים . א/נשים שלא מכירה . מבואס ממש נסע לדרכו .

אז חזרתי .. ואולי <ה לא היה ריינבו מושלם . אם בכלל לא .. אחרי שח<רתי לארץ המשיכה הזאגה חבר נעצר בריינבו , ונאלצו שוב לע<וב . למצוא מקום חדש . להתמקמם . ועד עכשיו הריינב ממשיך למרות הכל .

כח מה שלמדנו טוב טוב במסע הזה . זה לא לתת לפחד לנהל אותנו . זה לסמוך על מי שלא מכירים כי לפעמים זו הברירה היחידה . זה לדעת לא לסמוך על כל אחד גם אם הוא הכי נחמד ודואג לך למצרך הכי יקר שאתה תלוי בו . מים .

זה זה שכולנו מאוד מאוד דומים . ואולי רק הנייר שאנחנו מחזיקים מפריד בינינו . או כמו שהחבר הסורי שלי אומר את לא בחרת איפה הזרע של אבא שלך יסתובב לו ובאיזה אדמה יתפזר...

אז למה להאשים אותך או כל אדם במה שהוא לא בחר...

כל הדברים שלמדתי ושלמדנו זה דברים שכולנו מכירים ויודעים הרי . אך התזכורות הללו נתנו עוד גושפנקה לעניין . ואולי אחת הכי גדולה . לסמוך על עצמי ועל האינטואיציה שלי . אינטואיציה של אשה לא משקרת .

במיוחד לא כשהלב כבר פתוח .

..................

אומרים לי שאני נראת אחרת מאז שחזרתי . שמשהו בפנים נפתח . שנהייתי יפה יותר.

אולי זה השמש . או ההליכה או סתתפ תחושת החופש..

אבל נראה לי בעיקר כי במקביל להרבה פחד שעלה שם כמו הזמן שהגיעו השוטרים . הרבה מאוד פחד השתחרר... ועוד שכבה התקלפה לה .

.......................................

אורדון חביבתי . משאירה את הסוף של הסיפור ללא סוף כי עוד אחזור..

מקווה שפעם הבאה שזה יקרה אזכור את הדבר שהכי קשה לי ללמוד... וזה לקח .