אז
החלטתי לנסוע למה שנקרא ריינבו גדרינג. או בעברית אירוע הריינבו . בעצם חבורה של
א/נשים ששואפים להיות חופשיים ומשוחררים מכל הטייטלים והכותרות של העולם הקפילסטי
מתאגדים יחד למעגל וחייםות בו יחד במשך חודש או יותר נכון מנסים
..
אין
תנאי קבלה כל אחד ואחת יכולים לבוא . אין שימוש בכסף חוץ ממה
שא/נשים בוחרים לשים
בכובע קסמים לטובת המזון , המים והעצים ..
אז
נסעתי . בעצם .. קודם הבנתי שאני רוצה לסוע ופה התחיל הבלאגן . כי בתור מי שמחזיקה
דרכון ישראלי לסוע למדינה מוסלמית גם אם היא שוחרת שלום זה תהליך .. תהליך שצריך
להבין מה רוצים לשמוע בגבולות וכמובן כל גבול והסרט שלו .
אז
התחלתי להתכונן ... קראתי וקראתי וחיפשתי את ההגיון ואת ההבנה מה הדרך הכי קלה
לחצות את הגבול שחציתי כבר בעבר אך כמובן כמו במידל איסט הכל משתנה כל הזמן .
אפילו משבוע לשבוע כשזה קשור לויזה או לבירורקטיה כלפי ישראלים
..
הגעתי
לגבול מותשת מרוב הנסיונות להבין איך אני נכנסת ומה אני עושה ומה אני אומרת ומי
אוסף אותי ואוףףףףף התעייפתי ..
אז
מה עושים כשעייפים ? משנים כיוון ובמקום לנסוע לירדן נסעתי לסיני ... אח סיני
..
גם
היום סיני היא סיני . שקטה ונעימה . זולה וכיפיית . בקיצור מקום מושלם לנוח בו
מהבירוקרטיה הירדנית ...
ותאמת
עכשיו בגלל כל הפחד של כולללםםםם מדאעש או סתם כמה טרוריסטים או יותר נכון בזכותם
.. סיני יותר שקטה ונעימה מאי פעם . ותודה לדאעש שהביאני עד הלום
.
סיני
, אין צורך להרחיב הרבה חוצמזה ששווה לסוע לשם . בעצם אל תסעו .. מפחיד מסוכן ..
(כמובן יש לי אינטרס שהחוף ישאר מועט בא/נשים .. ותודה לדאעש ולא התקשורת שמפחידה
)
אחרי
כמה ימים בחופים החלטתי לסוע לדאהב כי שמעתי שמגניב שם ..
כמעט
ופרסו לי שם שטיח אדום . מרוב ההתרגשות של כל המקומיים שם לראות ישראלית מסתובבת
בסבבה ברחובות ... כמה שהם מגעגעים לישראלים . או יותר נכון לכסף שלנו . שמה לעשות
זה חלק מאיתנו . באופן יחסי .
כמובן
שבדרך לדאהב הרבה מחסומים של הצבא המצרי שנראה ברובו די משועמם ולכן גם אוהב להציק
לכל רכב שעובר . בעיקר אם הוא בדואי או תיירת מגרמניה.. מי שרואה את זה מבין כמה
קל להציק לא/נשים במחסומים . כי כשמשעמם באמצע המדבר אז זה הפתרון הקל . לבקש מסמך
ועוד מסמך ולשאול עוד שאלה ועוד .. עד שמשעמם ואז לך לדרכך ..
ואני
? ישראלית לבדי בדאהב עם חברה מקהיר , בדואים מקומיים , אנשים מכל העולם למען האמת
. דאהב ממש בינלאומית נהייתה . הרינבו זה כאן . כאילו שם ..
בקיצור
חזרתי לארץ לקטנה של יום יומיים כמובן לא לפני שבגבול בארץ שאלו אותי מלא שאלות כי
לא נראתי מיליון דולר... פה הם חשדו. הם לא מבינים שזה הפוך בעצם ? שדווקא אלו
שנראים כמו שצריך כמו אותו מיליון דולר זה דווקא אלו שיש להם מלא מה להסתיר? ראו
ערך - יצחק תשובה , ביבי ונוספים.
אחרי
אתנחתה קצרה בארץ ילדותי בביתי שבמדבר חזרתי לעבר הגבול הדרומי והפעם נחושה להכנס
לירדן. ובאמתחתי ויזה שדאגתי לעשות מראש בלא מעט כסף ( כמובן שאחרי שבוע שעשיתי
שינו את החוק והמחיר הוזל .. אולי שמעו שבאה אז העלו את המחיר..
)
הגעתי
לגבול מחייכת ושמחה . את הצד הישראלי עברתי לבי בעיה כי כמובן לצאת מהמדינה זה קל
. המדינה עושה את זה טוב . גורמת לאזרחיה לצאת ממנה ..
בצד
הירדני התחילו העניינים . הם כולם נורא נחמדים . במיוחד למראה בחורה צעירה
וחייכנית שמדברת קצת בשפתם ( במבטא ישראלי כבד. )
אך
סבבה והכל אבל אמרו לי את לא עוברת . למה ? כי את לבד? אז אמרתי הנה יש פה קבוצה
אני איתם . אהה הם לא עוברים כי הם קבוצה . בלי מדריך . אז דאגתי למדריך . והם
אמרו . הוא לא מדריך חוקי . תמצאי אחר . ואני לא מוותרת . את הישראלים שהגיעו איתי
שלחו חזרה לארץ ואני לא הייתי מוכנה. אחרי כל המסע של ההכנות לירדן והבנת
הבירוקרטיה אני החלטתי . אני היום עוברת לירדן .
אז
חיכיתי . ונראתי עסוקה . שיראו שאני דואגת למה שביקשו ממני . ועשיתי זאת !!! ברגע
האחרון הגיע מישהו חבר של חבר של חבר מסיני שהכרתי כמה ימים קודם שדאג למדריך שבא
ואסף אותי ודאג להגיד למשטרה שאני באחריותו . הם לא שחררו לפני שדאגו לשאול אותי
אם יש לי שק שינה בתיק כי אם כן אני לא עוברת .. ובקריצת עין של השוטר אליי עניתי
לו .. כמובן שלא . לא אוהל ולא שקש .
יש
עשיתי זאת ! עברתי לצד השני של הנהר . או לצד הראשון .. מי סופר ? בקיצור אני פה .
בהולי לנד. או לפחות בחלק ממנה ..
אחרי
לילה בעקבה בגסט האוס בו נחתי וצפיתי או יותר נכון בהיתי בטלויזיה הירדנית שדי
הפחידה וקצת הבהירה לי מעט על מה העולם מדבר מכל הפחד שלו מהאיסלאם וזה . כל כל כל
הערוצים .. או קטעי קוראן או קצת איימה ישראלית
צבאית על הפלסטינים או במקרה הטוב טלנובלה הודית ..
בקיצור
לא נעים ..
במיוחד
עם הערבית שלי מסתכמת בהכל טוב סבבה כן אני קרן באתי לטייל במדינה היפה שלכם..
בקיצור
, מן הון להון מעקבה המשכתי את דרכי לואדי מוסא . כפר בדואי שכל האנשים עם הכחל
בעיינים נראים כמו שודדי הקריביים ששוכן למעלות פטרה . העיר הנבטית העתיקה . יפה
יפה .
טילנו
שם אני וחברים ותיקים וחדשים , פיקניק עם המשפחה המקומית שאירחה אותנו כמנהגה כל
יום שישי ללכת לעשות פיקניק בפטרה הקטנה . שלמען האמת יותר יפה מאותה פטרה המדוברת
.
לאחר
יומיים הלכנו להקים את הריינבו במקום המיוחל .. ואדי מסעודה . מדבר שומם . לא רחוק
מגבול ישראל איזור שהסתבר לנו בדיעבד כמקום בו עוברים כל המבריחים . ולכן לא מעט
צבא ומשטרה ירדנית מסתובבים שם .
כשהגענו
לשם יחד עם החברים החדשים שלי . שני ירדנים ושני סורים . אחד מדמשק שגר בירדן ואחד פליט מחומס שברח
מהתופת של אסד והמלחמה.
איזה
כיף לפגוש את הא/נשים הללו שהיום הם חברים יקרים . א/נשים שכנראה בשום סיטואציה
אחרת לא הייתי פוגשת .
וכמו
בכל ריינבו אהבה באוויר. תחושה שכולנו אחד. שאין גבול לגבולות . שלא משנה עם אני
מחזיקה בדרכון ישראלי או סורי אנחנו בסופו של יום בני אדם ...
אבל
לעיתים הדרכון כן משנה .
כי
באחד הלילות באמצע הלילה אנחנו שומעים קולות ומגיעים עשרה גברים חלקם במדים וכולם
מחזיקים נשקים עליהם כאילו אנחנו האויב .
הלב
שלי דפק , פחד . החזיר אותי למלחמה בישראל שהייתה עם לבנון כשגרתי בצפון . מנסים
להסתיר את החבר הסורי שמסתבר לא מחזיק בדרכון בהיותו פליט ואנחנו הישראלים גם אסור
היה לנו להיות שם בלי אותו מדריך טיולים מדובר שכל הזמן המשטרה בגבול דאגה להזכיר
לי שאני צריכה שיהיה איתי .
בקיצור
מפחיד. מפחיד . מפחיד.
ובעיינים
של סמעה ילד סורי חמוד שניתן היה לראות את כל המלחמה בעיינים שלו . ואני ? בוכה כי
הלבבבות שלנו כבר מחוברים והרגשתי את הכאב שלו ואת כל מה שעבר . בלי
שסיפר
. בלי מילים . ניתן היה לחוש בלב הכואב שלו ...
בבוקר
מוקדם קיפלנו את הדברים והתחלנו ללכת באמצע המדבר לכיוון מקום אחר. כי הבנו ששם לא
נוכל להישאר. לא במקום בו אחד מחברינו בסכנה . במקום בו הוא לא מרגיש נוח ואף אחד
מאיתנו לא מרגיש שזה הבית .
כי
בריינבו עיקר התחושה זה להגיע הביתה . לא סתם יש בכל ריינבו בכניסה שלט
ברוכים הבאים הביתה
.
בדרך
הולכים במדבר עם כל הציוד על הגב , הציוד האישי והציוד הקולקטיבי לא ממש יודעים
לאן פנינו וסומכים על מי מאיתנו שהלכו שם קודם.
ואני? ... הפולניה בחרדה . שאותו
בדואי שדאג לנו למים בימים האחרונים הוא זה שהלשין עלינו למשטרה יפגוש אותנו בקצה
השביל יחד עם משטרה...
והאינטואיציה
שלי הבנתי . לא משקרת . לעיתים אני בוחרת פשוט לא להקשיב לה אבל הלב יודע
.
כי
כשהגענו לקצה השביל, אמנם משטרה לא הייתה שם אך הבדואי היקר לקח אותנו אליו הביתה
להביא לנו את חלק מהציוד שהשארנו אצלו . והיה חשוב לו להראות לנו את הנשק שיש לו
שם מתחת למזרון אם לא נצא מפה בלי לשלם לו שוב.
אז
שוב ברחנו . כמו פליטים . חוזרים לבסיס בואדי מסעודה .
אני
ומוהיד או כמו שהוא קורא לעצמו מו החלטנו בשיא התמימות להישאר לילה בחדר בגטס האוס
בואדי מוסה . מה סהכ ביקשנו? . שני חברה
צעירים שיש בינהם חיבור לישון לילה אחד כמו שצריך במקום חמים ונעים
.
אך
החיים לא כאלה פשוטים . וגם מה שנראה תמים בהתחלה חוזר להיות פוליטי . הכל פוליטי
. גם לישון בחדר במלון . כי ככה זה ששני א/נשים מחזיקים דרכונים שכל מדינה מבחינתה
הדרכון השני הוא מדינת אויב .
והרי
הדבר נכון . אנחנו האויב הם האויב . רק מי זה הם ומי זה אנחנו . שתי מדינות שבמשך
שישים שנה נלחמות על פיסת אדמה. אמנם יפה מאוד אבל על מה .. וכל צד בטוח ! שהוא
המנצח . אנחנו בטוחים כי הגולן הוא שלנו . או יותר נכון מדינת ישראל בטוחה כי הגולן
הוא בשטחה . והסורים ניצחו כי החזירו את קונטרה אליהם . וכל שנה חוגגים ביום חופש
בכל המדינה את נצחון המדינה על הישות הציונית שאין לה שם .
ובזכות
החיבור ביני לבין מו לאורך כל הימים והלילות שבילינו יחד . ובילינו .. משתפים
מספרים סיפורים על המקום שממנו באנו . ועל מה אנחנו מרגישים . ועל הנרטיב הלאומי .
הלאומני . באווירת ריינבו כמובן . הזיה .
מפה
לשם מגיעים למלון וכמו בכל מדינה מזרח תיכונית . ערבית . שכולם מרגישים אחים .
חשוב לשאול הכל !!!! מה אתם עושים פה יחד ישראלית וסורי . אהה בטח עסקים מפוקפקים
. דאעש אהה ? אז למה הזקן שלך ? ( מדבר לבחור עם ראסטות צעיר שממנו עד דאעש מרחק
של כדור ארץ שלם .. )
ואנחנו
בסרטים . בטוחים שיבואו בלילה לחקור אותנו . מתלבטים עם להישאר שם או ללכת . מה
שוב לברוח ? שוב לתת לפחד לנהל אותנו ... לאאאא אנחנו אמיצים .. או שואפים להיות
לפחות . אחרי שיחה הבנו שאנחנו נשארים .. לא מתנהלים ממקום של פחד ועושים מהפכה
.
מקסימום
יבואו . אבל אנחנו רוצים לעשות שינוי וכמו ששרי אומרת השינוי מתחיל מבפנים. אז כך
עשינו .
כמובן
לא משטרה ולא חקירה לילה שקט ונעים שבבוקר לאחר שהגענו למקום הבא הסתבר לנו שכבר
בכפר דאגו להפיץ את השמועה על הישראלית והסורי שהעבירו לילה ביחד באותו חדר לא
עלינו והם אפילו לא נשואים השם ירחם .. שבמהרה אותה שמועה הובילה לכך שגם במקום
הבא בו ישנו והעברנו את הריינבו אליו לא נשארנו הרבה .
כי
מזה הריינבו הזה ? המקומיים שהיו בטוחים שאנחנו עובדי אלילים , סוגדים לסטן .. כי
מי מתכנס ככה א/נשים מכל מיני מקומות בעולם ללא כסף וללא מנהיג.. מוזר.. אז בטח הם
עובדי השטן או אילומינטי או אלללה יודע ..
בקיצור
ולעניין גם במקום הבא בפטרה הקטנה לא נשארנו הרבה . כמה ימים . בדיוק ברגע שעשינו
סקאוטינג בשטח לחפש מקום לאש המרכזית ולמטבח הגיעו פקחים ואמרו לנו
.
פה
אתם לא נשארים . שמורת טבע . יש לכם שעה לקפל ולזוז מפה .
ואנחנו
. עייפים אך ממושמעים כמו ילדים . מתקפלים ומתחילים ללכת למקום הבא . הלא נודע
.
הולכים
אחרי מישהו שרק לפני כמה דק הכרנו שאין ברירה אלא לסמוך עליו וללכת אחריו . כי לא
הייתה ברירה . הולכים ומטפסים בהר ויורדים . אחד המקומות היפים . ואו . איזה הרים איזה ואדי . ועוד מעט שוקעת
השמש . ואני שתמיד מפחדת מהחושך וכבר למודת נסיון מהמקומיים שפגשנו עד עתה אך הפעם אין ברירה הזמן כרגע הוא
ללמוד לשחרר את מה שחווינו עד אותו רגע ועליי לסמוך .
ונהיה
חשוך . וכל פעם הבדואי ( שלמרות שלא אוהבת לקטלג לפי "מוצא " בירדן
הבנתי לפעמים שככה נהוג או זה מה שצריך כדי לדעת איך להתנהג )אמר לנו עוד חצי שעה
מגיעים ועוברת לה חצי שעה ועוד חצי שעה והנה עוד אחת עוברת .. ובסוף הגענו
..
למקום
מופלא! שהרגיש כמו בית . חול ים . סלעים ענקיים שמקיפים אותנו ונותנים תחושה של
הגנה .. ומדורה שעשינו .
ושם
באמת הרגשנו בטוחים . כי ידענו שזה שטח פרטי ששייך לאחד השבטים הקומיים וצמוד
לאיפה ששהינו יש מאהל אירוח .
והם
כי ידעו שאנחנו סוג של פליטים אמרו לנו לילה שניים תשארו ואז תצטרכו ללכת או לשלם
.
לשלם
לא רצינו . כי כל העניין זה להיות במרחב פתוח לא תלוי ביכולת כלכלית . כי לא רצינו
לאבד מהעקרון . כי לא היינו מספיק א/נשים בשביל לסמוך על כובע הקסמים שיביא עוד ..
ומצד שני גם לא היינו ממש בתוך השטח שלהם . היינו בטבע .
וכמו
בטבע וכמו שאנחנו מאמינים אין סיבה שיהיה שייך לאף אחד. הטבע חופשי ומשחורר ואין
סיבה שאף אחד או קבוצה אתנית מסוימת תקח עליו בעלות .. מממ גם אנחנו אז
?
וכולנו
רצינו להישאר שם . כבר מצאנו מקום מושלם לאש המקודשת . למטבח . הרגשנו בטוחים ..
אני חשבתי שייתנו לנו להישאר שם . רק אם היו יודעים מזה ריינבו
..
אז
הזמנו את נציגי השבט .. והם ראו והרגישו והשתתפו במעגל דיבור . ואני הרגשתי את זה
שהלב והראש מושכים לכיוונים מנוגדים . הראש אמר לא אסור פה . רק בתשלום . והלב ..
האנשים שפה חיים כמונו כמו בדואים מקדשים את האדמה שדורכים עליה . דואגים לסביבה .
לעצים . הללואי והייתי יכול לתת להם להישאר...
לצערי
הרב גם מעגל דיבור והקשבה של שלוש שעות ( ככה הרגיש לפחות לא יכולה לדעת זמן אמיתי
מה שבטוח שתרגלנו כולנו את יכולות ההקשבה שלנו בצורה מדהימה )
לא
עזר.
בבוקר
ידענו שצריכים לקפל .
ואני
?? הרגשתי בשונה מהקולקטיב שהייתי שמחה להישאר . לבד. ולחזק את המקום שהטבע שייך
לכולם .
אך
לא היה לי מים בשביל להישאר ולא יכולתי להסתמך על מי שלא רוצה שאהיה שם
.
אז
הלכתי .
לעמאן
... קולולו ... אך עמאן ... חביבתי . מון אמור . איזה עיר אדירה
.
מעטות
הערים שיכולתי לראו את עצמי חייה בהן . היום אחרי הרבה שנות נוודות וטיולים יכולה
למנות שתי ערים .
ברלין
ועמאן .
עמאן
של היום היא לא עמאן של פעם . וגם עמאן של היום היא לא עמאן של הלילה
.
היום
- בתי קפה , מסעדות , פאבים , מרכזי אומנות , ריקוד .. לא כמו פעם או כמו שנדמה .
עיר עתיקה עם שוק . כן זה מה שקורה שם ביום... מלא מלא מלא א/נשים ברחובות בשווקים
. מסתובבים . קונים .. בבילון ענקי שכזה . כולם קונים קונים . בעיקר מלא קונות
..
ובלילה
עמאן הופכת למקום של צעירים . בתי קפה מקומות לעישון נרגילה פאבים עם מוסיקה .
וכמובן יחד עם הצעירים גם משטרה ברחובות .
כי
למרות שהכל מאוד מה נקרא בשפתנו " מפותח " עדיין ה מנטליות של הסיסטם לא
עומדת בקצב ה"התפתחות" ולא בא לה טוב צעירים שמסתובבים בלוק של מי שיש
להם מה לעשן .. בעצם קצת כמו בארץ " הקודש" אבל העונש כמו של מדינה דתית
. לא נעים בכלל...
בקיצור
נראה שקיים מאבק סמוי - שלעיתים מתגלה .. בין הדתי לחופשי ומשוחרר.. בין הצעירים
לבין הדור הקודם . בין אלו שמסתובבים רק בתוך עמם . לבין אלו שמתערבבים . פלשתינים
. ירדנים. מרוקאים. אריתראים. סורים. כולם יחד. וגם לעיתים ישראלים
..
בעצם
רואים את זה טוב מאוד. הכל מהכל כל הזמן. שתי קצוות לפי מה שנראה לעין המערבית
עלאק .. כאילו אנחנו מערבים .. יותר מה - ערבים .. או מארבים ... מנסים להתמא בתוך
הקיים .
אבל
שם זה לא כזה שתי קצוות למשל מה שלי נראה מוזר - אישה עם כיסוי ראש מדליקה סיגריה
הפתיע אותי . ואז הבנתי למי בינינו יש דעות קדומות ..
למשל,
שאסור לשתות אלכוהול שם כי זו מדינה מוסלמית _( כאילו שישראל היא לא מדינה יהודית
ואנשים פה לא דופקים את הראש כל שישי .. ) וגם שם פאבים , חנויות אלכוהול .. נכון
המדינה מעלה מיסים כדי שלא ישתו . או .. פשוט כמו פה לעשות כסף.
בקיצור
גיליתי שאני לא כזאת צדיקה / נציגה של העולם המערבי כי הרגשתי שם בבית
.
לאחר
כמה ימים של שמחה בלב בעמאן הבנתי שצריכה לחזור "הביתה" . מקום שמשלמת
עליו שכירות .. כי אחרי כמה ימים שם מושג הבית שוב התבלבל לו .. פה בבית - אותה
דירה שכורה כאשר כותבת את המילים הללו מרגיש לי שוב בית . לגמרי . המדבר . העברית . הא/נשים שמכירה ומכירים אותי
ואוהבים אותי .
אך
באמת למרות השוני המנטליות , הסיסטם והחוקים הירדנים הקשוחים . קל להרגיש שם בבית
. כי קל להתנהל שם פשוט אולי ??
חוזרת
לי באוטובוס לעקבה וכשמתקרבים לאיזור בידוק נ<גקת שיש איתי באוטובס סורית
ועיראקי ואולי מתעקבים שם בגללם? נזכרת שוב בפריוילגיה העצומה שלי . גם בתוך מדינה
ערבית כביכול . כי גם בינהם יש היררכיה . שנובעת בעיקר מתוך פחד... וגם הרבה נסיון
.
כמו
כל פחד שמגיע . לרוב מחוויות העבר שהופכות למחשבות על קבוצות אנשים מסוימות
והכללות . שהופכות לתפיסת עולם ומציאות מסוימת .
מגיעה
לגבול ישראל ואז נזכרת נאיזב מדינה באתי . מדינה פרנואידת היסטרית . פחדנית . טך
מלטת בטחון עצמי בעיקר. ולכן גם הבטחון בגבול כזה קפדני .
מאיפה
האת , עם מי טיילת , חברים ? מאיפה ? גם ירדנים ? איך הכרת אותם ? בטיול? אהה את
מדברת ערבית אז? לא? אז למה יש לך פרוספקטים בערבית ? מהסוכן ? איך הוא קשור
אליך???. ואיפה ישנת בעמאן ? ואיפה היית שם ?
שאלות
שלא נגמרות ובין לבין מחפשים לי בתיק דברים שרוצים למצוא שלא יימצאו
..
ואני
הפעם למדתי לא מתחקמת מעדיפה להיות חכמה ולא צודקת . לא מאה אחוז לפחות . למדתי
להגיד בעיקר את מה שהם רוצים לשמוע . למה להסתבך . מצד שני תמיד קול בתוך עצמי
אומר . לא רוצה לשקר . רוצה שיכירו איזה אנשים נפלאים יש שם . במדינה שהם שואלים
עליה שהם אפילו לא היו בה...
אחרי
(ת)שאול זה קלטתי . הגעת הבטתה. למדינה הפסיכית " שלך " שאת לא יכולה
איתה ולא יכולה בלעדיה. שקשה לך מהמנטליות אך עם זאת מוכירת תודה
.
בקיצור
כמו כל מדינה ערבית . מלאה סתירות ...
מדינה
ערבית . כי כשחשבתי שאיזה כיף השתחררתי סוף סוף מהגברים המקומיים שכמובן באירופה
הקדושה זה לא היה קורה ... ( באופן גלוי לפחות.. ) שבכל טרמפ איתם נסיעה במונית
פגישה בשוק ישר מבקשים את הטלפון שלך ותוך שנייה מיליון הודעות והזמנות למלון בים
המלח ( בצד הירדני שמסתבר שם הים פחות
נעלם כי המלונות שם בצד הצפוני ולא כמו אצלנו בדרום שעוזר לסחף...) ועוד הודעה
וחלקם אפילו לא מדברים אנגלית . והערבית שלי סבבה אבל לא עד כי כך כדי לפתוח שיחת
ואטסאפ עם מישהו שלא מעניין אותי .. ( אז למה בעצם נתתי את הטלפון חושבת לעצמי ..
כי עוד לא למדתי גם אחרי נסיון גברים מחורבן בחיי להגיד לא . אין סיבה . מיותר .
או הכי הכי פשוט .. לא רוצה !!!! )
והגברים
פה בארץ? שלנו? כולם צדיקים הרי לא... לא כמו הגברים הערבים ...
ממש.
עולה
על טרמפ מהגבול ( בסדר משאית אבל זה לא נותן לגיטמציה עדיין ואין סיבה שנמשיך להתייחס
לזה כך שאהה בגלל שזה נהג משאית אז בסדר.. ) ותוך חמש דק שיחה כבר שילם עליי על
מלון בקהיר שפינטז שנלך לשם ביחד.. כאילו לא עזבתי את ירדן הרגשתי
.
ואני
סוף סוף אחרי כל התרגולים או יותר נכון אי התרגולים בסיני וירדן למדתי בשפתי שלי
להגיד לא ! אני לא נותנת את הטלפון שלי לזרים . א/נשים שלא מכירה . מבואס ממש נסע
לדרכו .
אז
חזרתי .. ואולי <ה לא היה ריינבו מושלם . אם בכלל לא .. אחרי שח<רתי לארץ
המשיכה הזאגה חבר נעצר בריינבו , ונאלצו שוב לע<וב . למצוא מקום חדש . להתמקמם
. ועד עכשיו הריינב ממשיך למרות הכל .
כח
מה שלמדנו טוב טוב במסע הזה . זה לא לתת לפחד לנהל אותנו . זה לסמוך על מי שלא
מכירים כי לפעמים זו הברירה היחידה . זה לדעת לא לסמוך על כל אחד גם אם הוא הכי
נחמד ודואג לך למצרך הכי יקר שאתה תלוי בו . מים .
זה
זה שכולנו מאוד מאוד דומים . ואולי רק הנייר שאנחנו מחזיקים מפריד בינינו . או כמו
שהחבר הסורי שלי אומר את לא בחרת איפה הזרע של אבא שלך יסתובב לו ובאיזה אדמה
יתפזר...
אז
למה להאשים אותך או כל אדם במה שהוא לא בחר...
כל
הדברים שלמדתי ושלמדנו זה דברים שכולנו מכירים ויודעים הרי . אך התזכורות הללו
נתנו עוד גושפנקה לעניין . ואולי אחת הכי גדולה . לסמוך על עצמי ועל האינטואיציה
שלי . אינטואיציה של אשה לא משקרת .
במיוחד
לא כשהלב כבר פתוח .
..................
אומרים
לי שאני נראת אחרת מאז שחזרתי . שמשהו בפנים נפתח . שנהייתי יפה יותר.
אולי
זה השמש . או ההליכה או סתתפ תחושת החופש..
אבל
נראה לי בעיקר כי במקביל להרבה פחד שעלה שם כמו הזמן שהגיעו השוטרים . הרבה מאוד
פחד השתחרר... ועוד שכבה התקלפה לה .
.......................................
אורדון
חביבתי . משאירה את הסוף של הסיפור ללא סוף כי עוד אחזור..
מקווה
שפעם הבאה שזה יקרה אזכור את הדבר שהכי קשה לי ללמוד... וזה לקח
.
