הסיפור
הזה נגמר ברגע שהתחיל . לא יודעת מה היה שם בכל המקום הזה אבל היה שם משהו מהפנט .
שאי אפשר היה להיות שם . כי היה לא קל בכלל . אבל באותה נשימה גם אי אפשר היה לא
להיות שם .
כשאת
באה מבחוץ כתיירת אז הכל נראה טוב ויפה . הא/נשים נראים לך נורא נחמדים או נחמדים
מאוד , האוכל .. אקזוטי במיוחד . שלא היית מוצאת בשום מקום אחר חוץ מפה
.
ובגלל
זה או בזכות את שמחה שהגעת לפה .
אבל
כשאת נכנסת לעומק הדברים ומתחילה לשאול שאלות . שם מתחילות הבעיות
.
בעצם
, הבעיות תמיד היו שם. פשוט עכשיו את מעיזה לראות אותם .
כפי
שהם.
מצד אחד את רוצה להיות כמו תיירת. להינות מהמקום. מהפשטות שלו. מהעושר / האושר הצרוף שם. מצד שני ...
הדברים האמייתים נסתרים מן העין.
או יותר נכון נסתרים כל זמן שאנחנו לא רוצות לראות אותם
מצד אחד את רוצה להיות כמו תיירת. להינות מהמקום. מהפשטות שלו. מהעושר / האושר הצרוף שם. מצד שני ...
הדברים האמייתים נסתרים מן העין.
או יותר נכון נסתרים כל זמן שאנחנו לא רוצות לראות אותם
וכשהם
מתגלים , אז פתאום נהיה לא נוח בגוף. הנשימה נהיית עמוקה יותר.
ולא כי האוויר יותר נקי או הרוח בסביבה . אלא כי סוף סוף את רואה את מה שאותם א/נשים שבאת "לבקר" חווים ביום יום שלהם . את החיים שלהם כפי שהם ולא כפי שהם נראים מ"בחוצ"
ולא כי האוויר יותר נקי או הרוח בסביבה . אלא כי סוף סוף את רואה את מה שאותם א/נשים שבאת "לבקר" חווים ביום יום שלהם . את החיים שלהם כפי שהם ולא כפי שהם נראים מ"בחוצ"
ככה
מתחיל המסע שלי . מסע חיי . מלא שאלות שלא נגמרות . ומעט מאוד תשובות
.
כי
כל פעם שבאה תשובה אז עולה שאלה אחרת.
והשאלות..
או השאלות.
הלוואי ויפסיקו מתישהו. אך ברגע שהחלטתי או משהו במקום הזה החליט בשבילי שאני פה כדי לגלות דברים על העולם - ומתוך זה גם על עצמי , יבואו ויעלו השאלות , הסקרנות הבלתי נגמרת..
עד שזה נגמר.
הלוואי ויפסיקו מתישהו. אך ברגע שהחלטתי או משהו במקום הזה החליט בשבילי שאני פה כדי לגלות דברים על העולם - ומתוך זה גם על עצמי , יבואו ויעלו השאלות , הסקרנות הבלתי נגמרת..
עד שזה נגמר.
אז
החלטתי לנסוע . למקום לא נודע . שכולם מכירים או ככה נדמה. כי מזה אומר להכיר באמת
?
אם
אני רואה חוויה של מישהו אחר אז אני מכירה " אותו ואת חייו ? או רק כשאני
חווה את אותה חוויה באמת בצורה דומה ? או מרגישה אותה? כי אני אמפטית פשוט לכל
הסיפורים שאני שומעת ?!
עד
כמה אפשר להיות עירנית ובאותה נשימה לא להישאב לעולם האחר ?
הגעתי
. אל המקום שאליו כולם רוצים להגיע . אל האי שכולם מפנטזים עליו.
בחלומות הכי פרועים של כולם הם לא חושבים שיגיעו לשם.
ואצלי ? הכל בא בקלות . או ככה זה נראה מהצד לפחות.
בחלומות הכי פרועים של כולם הם לא חושבים שיגיעו לשם.
ואצלי ? הכל בא בקלות . או ככה זה נראה מהצד לפחות.
דברים
פשוט מגיעים.
בלי הרבה עניינים . חלומות של אחד זה המציאות של האחר.
במקרה הזה האחר הוא אני .
בלי הרבה עניינים . חלומות של אחד זה המציאות של האחר.
במקרה הזה האחר הוא אני .
ולפעמים
גם נדמה לי שמרוב קושי וחיים מאתגרים התרגלתי רק לחיים שכאלו.
על הדברים הלא פשוטים למדתי כבר ממזמן להגיד תודה.
להוכיר את מה שמפחיד, מקשה או מעציב.
על הדברים הלא פשוטים למדתי כבר ממזמן להגיד תודה.
להוכיר את מה שמפחיד, מקשה או מעציב.
את הדברים הטובים אני רק עכשיו לומדת לקבל. כי יש גם מזה.
מה
לעשות אבל ?
הסתובבתי
ברחובות.
ולאורך הים. היו גלים ... ואי ואי איזה גלים . בשום מקום אחר לא היו כאלה . וראיתי הרבה גלים בחיי . והרבה חופים . טוב גם במקום ההוא שהייתי הגלים היו חזקים. כמעט כמו פה.
ולאורך הים. היו גלים ... ואי ואי איזה גלים . בשום מקום אחר לא היו כאלה . וראיתי הרבה גלים בחיי . והרבה חופים . טוב גם במקום ההוא שהייתי הגלים היו חזקים. כמעט כמו פה.
פעם
מישהי שקוראת בקפה - המכשפה כמו שסבתא שלי שתזכה לחיים ארוכים קוראת לה אמרה לי ,
כל מה שאת צריכה לעשות הוא ללכת לים ולהסתכל על הגלים.
וככה
עשיתי . עשיתי את זה תאמת עוד לפני שהיא אמרה לי לעשות זאת . כי ידעתי שזה מה שאני
צריכה.
מים .
מים .
להכנס
לתוכם תמיד הפחיד אותי. הלא נודע הזה ... של מה שיש מתחת למים. בפנים. להיות בתוך
מקום שמזיז בלי הפסקה. מנער. מנענע כל תא בגוף.
מצד
שני - כמו שכבר אמרתי דברים הם לא כמו שהם נראים.
כי
דוקא אני - מהצד אם מסתכלים נראת כמו מישהי שזה הדברים שהיא מצפה אליהם . אותו לא
נודע.
כי
הידוע הוא משעמם.
ולמה להיות בתוך מה שידוע אם אפשר להיות בתוך הריגוש הזה של מה שלא נודע ?!
ולמה להיות בתוך מה שידוע אם אפשר להיות בתוך הריגוש הזה של מה שלא נודע ?!
בעצצצצםםםםםםם
אני מים. כי ככה המים ..
מה
אם ?
אז ככה אני נראת, אבל בפועל .. מעדיפה
להסתכל מהצד אל מה שלא נודע . להיות על החוף . אולי רק מדי פעם לעשות טבילה בים .
רק לשניה . להרגיש את הקור של המים . את הסערה . ומהר מהר לצאת . לפני שאני אשאב
או אלקח למקום אחר .. .
למרות....
שאני אוהבת מקומות אחרים... אחרים שאני מרגישה בהם בבית בעיקר
.
צועדת על החוף . בדמיוני יד ביד עם
אהוב לבי . בפועל צעדנו לנו שנינו בגופים נפרדים . מדי פעם מחליפים מבט . יודעים
שתמיד נאהב אחד את השני , מרחוק .
כי
תמיד אחד מאיתנו יהיה רחוק .
יש
לי הרגשה שככה זה העולם . יש מרחק קבוע תמידי בין א/נשים . אנרגיה קבועה שמשתנה רק
כשאחד או אחת מחליטים לזוז צעד קדימה או אחורה . אבל בעצם כלום לא משתנה . כי ברגע
שאחד בוחר ללכת צעד קדימה השנייה תלך צעד אחורה .
המרחק תמיד ישאר אותו מרחק
המרחק תמיד ישאר אותו מרחק
ואם
אלך קרוב מדי . הוא יתרחק . לכן נשארת אי שם ...
היינו
שם כמה חודשים יחד . חיינו את "החלום " שנפסק ברגע שנזכרנו שזה סך הכל
סיפור .
סיפור
קצר שמרגיש כמו נצח בתוך כל המציאות הזאת .
סיפור
ועוד סיפור ועוד סיפור . אלו הם חיי .
אני
כבר לא יודעת מה הסיפור ומה המציאות ?
האם
זה משנה בכלל ?
למי
זה משנה ?
ואולי
בעצם אין הבדל ... כי גם ככה נמות בסוף .
בתוך
תוכי תמיד ידעתי . שזה ייגמר כמו שזה התחיל .
במלא דמעות וסערת רגשות . בתמונות
שרצות בראש שקשה מאוד להפוך אותן למילים .
במילים
. שקשה למצוא .
הפחד
הכי גדול שלנו - טוב שלי הוא להיעלם מהעולם . בגלל זה אני תמיד עושה הרבה רעש .
שיראו . שישמעו . שידעו שאני פה . בעצם ... שאני אדע . שאזכור שאני קיימת
.
היו
ימים וכמו שאני רואה - דבר שלא הולך להשתנות כנראה בקרוב , זה שתמיד הייתי קיימת
בשביל אחרים . זה טוב בעצם אם אני קוראת את זה בצורה אחרת .. אני קיימת בשביל
אחרים זה אומר שאני פה . שאחרים רואים אותי. שאני חיה . .
אבל
לחיות בשביל אחרים זה גם קצת למות . לא? כי מי אלו האחרים האלו ששווה לי להיות
קיימת בשבילם . ומזה אומר בכלל אם אני חיה בשבילם . זה אומר שאני מוותרת על חלק
שבי ? עלי עצמי ?
הרי
הבנו שאין עצמי . ואין אני . כמו שאין אחר . כי הרי כולנו אחד. או אחת
.
אז
מה יש ?
למרות
כל מה שעברתי אני עדיין חיה.
התמונות שצילמתי אם בראשי ואם במצלמה
פיקטיבית עדיין חיות בי . מזכירות לי את כל מה שעברתי . או לפחות את אלו שאני
בוחרת לזכור .
כי
הן עדיין מתאימות לסיפור שאני מספרת לעצמי .
מי
אני ומה נועדתי לעשות בעולם הזה ..
הפיצוצים . לא עוזבים . חלקם כבר עזבו
את הראש שלי אבל הם עדיין סביבי .
במציאות
שאני חיה בה .
אני
כבר לא יודעת מה עדיף . פיצוץ מבפנים או מבחוץ...
או
שאולי לא עדיף ?
בעולם אחר . הכל היה נראה אחרת . כמו
בסיפור של המפוזר מכפר אזר. והסיפור על האיש הכחול והירוק . או הסיפור על הילדה
שחיה על העץ.
אבל
בעולם אחר הסיפור לא היה שלי .
וזה
מה שנחמד בעולם שלי . שאני יכולה לספר לעצמי את הסיפור ולא אף אחד אחר.......
כול שי מומקין כל שי מסמוע . הכל אפשר
הכל מותר . אמרה לי פעם חברה .
כל
שי?
אחרי
הטקס ההוא שכחתי הכל . את כל מה שרציתי להגיד את כל מה שרציתי לכתוב
.
זה
מה שיצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה